טוויילייט מץ' אפ זון

אבא של יואב לימור, חיליק, היה אחד המרצים שלי בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. החוג לתקשורת הוא המקום של התאוריות הגדולות. מדברים שם על תאוריית ספירלת השתיקה, על תאוריית סדר היום, על שומרי סף, השערת הטיפוח, על פוסט מודרניזם ועוד אלף ואחד דברים שהקשר שלהם לעולם האמיתי מקרי בהחלט. בשנתי הראשונה באוניברסיטה הכנתי עבודה על סיקורה של מכבי תל אביב בתקשורת דרך הפריזמה של התאוריה הנאו-מרקסיסטית. לפי התאוריה הזאת, הנפח והאהדה התקשורתית שמהם נהנית מכבי תל אביב הם חלק מניסיונות המעמד השולט בחברה לכפות על הציבור את הערכים שלו – במקרה הזה, היותה של מכבי תל אביב הקבוצה של המדינה. הערכים האלה מחלחלים לציבור, ומעמד הפועלים מתמסר אליהם ומקבל אותם בשמחה. התאוריה הנאו מרקסיסטית גורסת כי קיימת מעין קונספירציה גדולה של בעלי ההון והשלטון. שימור העוצמה של מכבי תל אביב, לפי ההשקפה הזו, הוא חלק ממנה.

למרבה האכזבה, אין כאן קונספירציה, אלא עניין הרבה יותר בנאלי. התיאוריות הגדולות והמאמרים המלומדים בביטאוני תקשורת אפופי נפטלין מתעלמים מהגורם החשוב ביותר: האיש שעומד בקצה המערכת, האיש שמקבל את ההחלטה הסופית, האיש שלא שהיה צריך ללמוד כדי לקבל את המקצוע ואינו כפוף לכללי אתיקה ברורים. אתמול ישב באולפן ערוץ 1 יואב לימור וניצח על שידור המשחק של מכבי תל אביב. לשידור הזה לא היה שום קשר לתיאוריה הנאו-מרקסיסטית, רק לאנשים שעושים את העבודה שלהם ומקבלים החלטות הזויות. באולפן הזה הופיעה להקת מעודדות, שהבהירה סופית מה תפקידה של התקשורת הישראלית בסיקור מכבי תל אביב; באולפן הזה דיברו על מכבי תל אביב משל היתה נבחרת לאומית ולא קבוצה פרטית בהחלט, הנתמכת בכספי משלמי האגרה (בזכות חוזה השידורים עם ערוץ 1, כמובן); שדר נשלח לראיין ילדים חולי סרטן בבית החולים שניידר, חמש דקות לפני הפתיחה; בשידור המשחק שר רמי וייץ, עוד איש קצה שמקבל החלטות, את התקווה, בלי שיבין את הצרימה בעניין (ובואו נתעלם לרגע מהעובדה שווייץ הוא שדר כדורסל גרוע, האיש שבעבורו כל השחקנים בצבעי שוקו ומוקה נולדו שווים); ועורכי המשדר, אנשי קצה אחרים, החליטו להכין מצלמה במשרדו של ראש הממשלה, פעולה שהסתיימה בסצינה של מסך מפוצל ושני גברים שמנים ומדושנים, הראויה לרפובליקת בננות. נשיא הרפובליקה, משה "מושקו" קצב, נדחף לפריים וקיבל בוסה מפיני גרשון. הוא שאמרנו: אנשים שעושים את עבודתם ומקבלים החלטות הזויות.

רק לפני מספר שנים נדמה היה שמחזות מעין אלה הם נחלת העבר. בשנות ה-80 גוננו העיתונאים על היעדרו של אולסי פרי ממשחק גביע אירופה של מכבי תל אביב בשל קריז, אבל במשך השנים חל כרסום במעמד התקשורתי של מכבי תל אביב. שנים של שליטה בכדורסל הישראלי רוקנו את הענף מתוכן והקימו נגד הצהובים את בכירי עיתונאי הכדורסל, ובראשם עופר שלח ואריה מליניאק. בשנות ה-90 היתה מכבי קבוצה כושלת, ומדי עונה התפרסמו בעיתונים כתבות נרחבות המנתחות בעוקצנות את מחדליה. אלא שמכבי שבה והרימה את ראשה בתחילת המילניום הנוכחי, ושוב התברר מה כוחם של אנשי הקצה, שאינם מבינים את ההבדל בין עיתונות לבין חנפנות, בין סיקור לבין ליקוק. עדת העיתונאים שהתגודדה סביב פיני גרשון במוסקבה, שתתה בצמא את הצ'יזבטים שלו וצחקה בקול גדול מבדיחות המילואים שלו, אינה מבינה מה פסול במעשיה. אף אחד לא לימד אותם אחרת. אם היה ממש בתאוריות הגדולות, הרי ששנות ה-90 היו אמורות לגרום לכך שהתקשורת הישראלית תגיע לעלייה המחודשת של מכבי בוגרת יותר, זהירה יותר, מפוכחת יותר. אבל התהליך הזה מופרך. בסופו של דבר מקבלים את ההחלטות אנשים בודדים, והם עושים את הדבר הפשוט: מצטרפים אל העדר.

הנקודה המדכדכת ביותר היא שמעטים כל כך ערים לצרימה בסיקור התקשורתי של מכבי תל אביב. דווקא אנשים שהספורט זורם בדמם, ביניהם אוהדי מכבי תל אביב, מבינים שמשהו כאן פגום. אלא שמספרם של אוהדי הספורט האמיתיים מבין האנשים שחגגו בכיכר זעום. מכבי תל אביב שואבת את כוחה מההמון שאינו מתעניין בספורט, שבסך הכל מחפש סיבה לשמוח. גם רבים מהנוסעים למוסקבה היו מזדנבים. בעבור מרבית הציבור, אין כל בעייתיות בלהקת מעודדות באולפן, בשירת התקווה בשידור חי בסיום משחק של קבוצה פרטית, במסך המפוצל של ראש הממשלה. אולי בכל זאת יש משהו בתאוריות הנאו מרקסיסטיות, אבל אין כאן כל קונספירציה. הכל אנשים.