אותה מתנחלת בשינוי אדרת

סרטי תעמולה מציעים תמיד אסתטיקה מהודקת ומדויקת. ככה זה, כשמנסים לשווק אידיאולוגיה האסתטיקה היא הדרך היחידה למכור את התיאוריה להמונים, להעניק לה צורה ברורה ולתת לה במה רחבה. כשצופים בסרט התעמולה של תושבי גוש קטיף, "סכין בלב", קל יותר להבין כמה עמוק הוא השבר אליו נקלעה תנועת ההתנחלות; לאיזו היסטריה נקלעו החברה'ס שחוסמים לכם את איילון, או מפגינים בלהט חצי משיחי, ובעיקר קל לראות עד כמה הם נואשים בשוועם למעט אמפטיה מהמיינסטרים.

הסרט נפתח במונולוג של ילדה בשם הדר, שפונה לראש הממשלה בגוף שני: "אתה – אתה רוצה לגרש אותי מהבית, וזה הבית שלי". ונמשך בנאום היסטרי של בני אלון, "אנחנו עוסקים כאן בסוגייה של רשע, רשע של חמאס! רשע של ג'יהאד!", ואז, על רקע קטעים מגורענים של הפגנות בפלסטין הוא מרעים קולו בדברו על עזה: " מי נמצא שם? כוחות של רשע, מוסלמים קיצונים שבכל העולם לוחמים בהם". אלו הם הדימויים המוכרים של המתנחלים, כילדים, כאינפנטילים, שרגילים לקבל תמיד את מה שהם רוצים – יצורים חסרי עכבות ושליטה, שברגע שלא נענים לתביעותיהם הם רוקעים ברגליים, ומייצרים טקסטים של משטמה ("כוחות של רשע"), כמי שאינם יודעים להתמודד עם סירוב.

אלו הם הייצוגים המוכרים, אבל המתנחלים, במודע או שלא, מעוניינים להתנער מהם. או אז הם מציגים תמונות א-לה קרן קיימת – תמונות של חממות, עבודות חקלאיות, כאלה – וגולשים אף לקטעי ארכיון מימי ראשית ההתיישבות. סגנונית, המתנחלים רוצים לקחת חלק בציונות המיינסטרים, אבל גם כשהם עושים את זה, הם עושים את זה על העוקם. הקטעים המסודרים, היגייניים, הציוניים כל כך נשברים על ידי תמונות מגורענות ומקוטעות של הפגנות פלסטיניות, מנהיגי דת מוסלמים שמדברים על השמדת ישראל ותמונות מפיגועים. ההקבלה שיוצרי הסרט מבקשים לעשות היא ברורה – האסתטיקה הישראלית נקייה, מאורגנת ואף אירופית, בעוד שהאסתטיקה הפלסטינית גסה, אנארכית, אלימה ומשולחת רסן. אבל הבוטות של דוברי המתנחלים, כמו הח"כ אריה אלדד (שאומר בפרנויה ש"העולם ירדוף אותנו, ברגע שנגמור עם הריסת היישובים הוא ידרוש עוד!..לדקה אחת לא יעזבו אותנו") יוצרת תמונה מורכבת יותר.

איפשהו, בין האסתטיקה הישראלית-ציונית לברבריות המיוחסת, מימין, לערבים, אפשר למצוא את ניצני הקריסה של תנועת ההתנחלות. אלו הן הקפיצות הגסות בין הסגנונות שמסמנים את השבר, אסתטית ומוסרית כאחד. לא הקפיצות בין "הערבי" ל"ישראלי", אלא הקפיצות בין האסתטיקה הישראלית למכתמי ההיסטריה הנואשת של המתנחלים; בין ה"ישראלי" ל"מתנחלי"; בין ראיונות של אנשים מהרחוב, חלקם וולגריים באורח מביך ("שרון הפך להיות יותר גרוע מסמולני") לבין הראיונות עם נציגי הימין ותושבי ההתנחלויות. שם, במרחב הפילמאי הסתור הזה, נובט משהו אחר, תמטית, איזשהו כפתור לחוץ של הרס עצמי, עלבון גדול, קשה, תחושה של על הסף, אולי אפילו מעבר. קל להישאר אדישים לסרט הזה – קל, כי הוא כל כך מבולבל שאי אפשר להתמסר אליו – אבל בין לבין, מריחים שמשהו גדול הולך להתפוצץ בימי הפינוי המתרגשים עלינו. אולי זה עניין אסתטי-אידיאולוגי, שישכך במהרה, ואולי זה מאגר, ממשי מאוד, של חומר נפץ.