ראש במשולש

דרמות היסטוריות היו מאז ומתמיד כר נוח לסיפורי אהבה. סביר להניח שג'ון דיוגאן, יוצר "ראש בעננים", בהה בכוכבי "קזבלנקה", המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, כמה וכמה פעמים, ואף הוסיף לבטח עוד סיפורי אהבה וקלאסיקות אחרות בדרכו לכתיבת הרומן הנוכחי. אמנם הכנת שיעורי הבית ניכרת היטב, אבל במבחן עצמו נחל כישלון. "ראש בעננים" הוא מחזור של כל מה שראינו כבר ומבלי לחדש למעט סצנה בודדת אחת – פרטים בהמשך.

הסיפור של "ראש בעננים" מתרחש ב-1933, ומציג את מעלליה של גילדה (שרליז ת'רון), יפיפייה חושנית וחופשייה שלומדת באוניברסיטת קיימברידג' הבריטית ופוגשת את גאי (סטיוארט טאונסנד), סטודנט צעיר ופותה שמתאהב בה עד אחרון תאי גופו. על רקע המהלכים הפוליטיים, המתרחשים בימים שבין שתי מלחמות העולם, מנהלים השניים את חייהם הצעירים והעירוניים וגם מתקרבים למיה (פנלופה קרוז), צעירה ספרדייה וצולעת (כן, כן). עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד פורץ גם צו המצפון של מיה וגאי, בעוד שגילדה פשוט אינה מבינה למה מתעקשים הם לדחוף את עצמם אל האנדרלמוסיה הפושטת בעולם. בסופו של דבר מחליטים גאי ומיה להתגייס למערכה ומשאירים, בלב דואב, את גילדה ההדוניסטית בבועתה העירונית. בתוך כל קו עלילה זה, הסצנה היחידה שיכולה לעורר עניין כלשהו היא מפגש לשונות חביב ולסבי בן עשרים שניות בין קרוז ות'רון.

המשולש הרומנטי ת'רון-טאונסנד-קרוז מהווה את בסיסו של הסרט, בכל צירוף אפשרי, כשהעלילה ההיסטורית עוטפת את הכל בעצב מלחמתי כבד. אולי יום הזיכרון הפך אותי לסמרטוט רגשני, אבל תמימותם של מיה וגאי וניסיונם הכושל לתת יד בקרב ולשנות את העולם הוא המהלך התסריטאי היחידי שהצית בליבי בדל התרגשות, אך אני חושדת שללא שירי דיכאון ברקע, גם המעט הזה היה מתפוגג. כל שאר הסרט כתוב ומבוים באופן חביב למדי, אך מתעקש לעבור ליד הלב ולא להיכנס. המשחק של ת'רון טוב מאד וגם קרוז כריזמטית כהרגלה, אבל ללא תסריט הולם הן מתקשות לייצר סרט מעקצץ באמת.

הדיון של דויגאן סובב סביב העמדות המנוגדות שגיבורי הסרט מציגים – פעילות אקטיבית למען עולם טוב יותר, או עצימת עיניים ודאגה לעצמך. את התשובה שלו לשאלה מספק היוצר באמצעות הסוף החצי מפתיע (בלי ספוילרים), אבל השאלה עצמה נותרת רטורית ולא מאתגרת - כולנו הרי מעדיפים לראות את עצמנו כאזרחים מצפוניים ומעורבים ולא כהוללים אדישים.

מטבע הדברים, ניסה דויגאן לא לעשות טעויות - מיקומו של הסיפור באירופה שבין שתי מלחמות העולם טוען אותו במורכבות הדרושה, דמותה של גילדה מאופיינת כראוי, וכך גם דמויותיהם של צלעות המשולש האחרות. סיפור האהבה אמין, גם אם לא מקורי ביותר, האהבה בין שתי הנשים במקומה ובהחלט איננה גימיק זול שנועד להרוויח עוד צופה שבא לו לראות שתי נשים עושות נעים זו לזו. הבעיה טמונה בכתיבה חסרת ההשראה שהולידה קטעים משמימים כדוגמת סצנת הפתיחה מעוררת הפיהוק – ת'רון, בשמלה רטובה מגשם, מדדה אל חדרה של הצלע הגברית ו"נאלצת" לישון איתו ועם זקפתו במיטת הסטודנטים. כבר ראינו, כבר היינו, הביאו לנו משהו שלא נראה כמו שאריות תירס מחוממות. אפילו הסצנות הספורות, שאמורות להוות שיא רגשי, משאירות את הצופה אדיש כמו מצה. בלי בכי, בלי צחוק, אבל עם תוסף מזון בינוני בדמותן של שרליז ת'רון ופנלופה קרוז תוחבות את לשונותיהן זו לתוך פיה של השנייה, אין לאיש סיבה אמיתית לשבת את 115 הדקות ולחכות שהסרט ייגמר כבר.