תודה שבאתם

הרצון לזכור הוא צורך אנושי קולקטיבי; האופן בו אתה בוחר לשמר את העבר הוא פרטי. זו הסיבה שאין טעות גדולה מלהציב לטקסי שואה שאינם ממלכתיים את התואר "אלטרנטיבי", או לחפש ביום הזיכרון את התוכנית המיוחדת שתעשה לך את זה. בכל הנוגע לזיכרון אין "אחר". הכל קביל. אין טרף. מותר לכולנו.

אישית אני מעדיף דווקא את הטקס הממלכתי, עם הנשיא, הרמטכ"ל, ושאר הנאומים הצפויים והידועים לעייפה. כמו לבוא לביקור אצל ההורים, צפייה בטקס הצבאי הממלכתי מאפשרת להישען על עולם מוכר וידוע ומשחררת את האדם החושב לערוך, עם עצמו, בתוך כותלי מוחו וחדרי ליבו, את הטקס האלטרנטיבי שלו לבד. לא חייבים לעשות מזה סרט.

נכון שלשידורי התוכניות ביום הזיכרון לא אמורה להיות מתכונת קבועה ובכל זאת רובן נראות כאילו הוכנו באותו המפעל (אתא, כמדומני). אבל באותה מידה גם לביקורת אסור להישען על נוסחה מבוקשת, ייחודית. כך שקשה להציג ביקורת מאוכזבת מליל השידורים אמש. לאיש אין זכות לומר מה צריך לגרום לדמעות לזלוג, או איך בוכים יפה יותר.

זה נכון גם שהטלוויזיה, על שלל ערוציה, מעדיפה על פי רוב לתרגם את הזיכרון ולא לפרש אותו. כשמתרגמים את השכול באופן טלוויזיוני הוא מוצג דרך הרבדים הרגשיים: עצב, צער, קושי. לו הייתה הטלוויזיה מבכרת לפרש אותו היא הייתה מגישה רבדים שכליים יותר: למה, בשביל מה, עבור מי. אבל – וזה העיקר – ביום הזיכרון אין תוכניות רעות.

את התוכנית המרכזית בערוץ 1, שידור מטקס "שירים בכיכר" בתל אביב, הנחה יאיר לפיד באופן מדויק, מגולף ומשויף. גם מהסלון ידעת היטב מתי עצוב לקהל, היכן בדיוק הוא יצטרף לשירה. לפיד הנחה טקס שנראה כולו כאילו ברור שאי אפשר אחרת. אבל צריך לזכור שאפשר: כשהחליטה הכנסת על יום הזיכרון לשואה ביקש מנחם בגין למזג את זיכרון השואה עם תשעה באב. איחוד הימים אמור היה להעיד על הרצף ההיסטורי של עם ישראל, ועל כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. הצעתו נפסלה, אבל לו היתה מתקבלת, גם הזיכרון שלנו היה מעוצב שונה. גם כשנקבע יום הזיכרון לחללי צה"ל נוצרה מחלוקת. היו שהעדיפו להרחיק את יום הזיכרון מיום העצמאות, ובכך לייחד אותו, והיו שהעדיפו לשלב את שני הימים, ודווקא בכך לייחד את יום הזיכרון. כל ההבדל בין הוויכוחים ביחס לימי זיכרון לבין ויכוחים טורדניים אחרים, טמון בכך שבכל הנוגע לזיכרון אין טועים. הכל כשר. גם בנוגע לשידורי הטלוויזיה השאלה הגדולה היא מה ניתן לומר על תוכניות האבל, פרט לאפשרות לסקור אותן: מעניינות? עצובות? נדושות? מרגשות? משעממות? כל התשובות נכונות, במובן החיובי של המושג.

רוני קובן מערוץ 10 בחר לצאת למסע רגלי עם אב שכול, מסע שהנכיח את המקום בו נהרג בנו, דיוויד סולומונוב, על ידי החיזבאללה. בערוץ 2 הציגו את הסרט המעניין, "ברית של שכול", שעסק באופני הזיכרון של העדה הדרוזית והקשר בינה ובין הישראליות. בערוץ 1 העדיפו, כאמור, את יאיר לפיד מנחה את הטקס המרכזי בכיכר רבין ואחר כך דיון ב"פופוליטיקה". בערוץ 3 הוקרן סרט עם השם הכי בנאלי, "חברים מספרים על רועי", אבל דווקא בסיפורו של רועי פילוסוף, שנהרג בתאונה בבסיס, ניתן היה להרגיש שכול קצת אחר, מטריד במקריותו, פחות הירואי; לא פחות, אולי יותר, עצוב.

שזפתי מבט בכל התוכניות האלה. איכות התוכניות אתמול היא, ככתוב, לא עניין לביקורת. כמו כל "שבעה" המטרה היא להיות שם, ביחד, לחוד, להקשיב, לדבר, לגחך, לשאול, לשתוק, בעיקר להיות. בשעה כזאת לטלוויזיה יש תפקיד מרכזי בהיותה הבית אליו מתנקזים באי ה"שבעה". וכמו שיודע כל מי שנכח ב"שבעה" – אין חוקים. תודה שבאתם.

מי שרותק אתמול למסך נסחט רגשית. גם כשלא משנה במה בדיוק צפינו, עצם ההתרכזות בשכול הלאומי מסייעת לעבד את האבל בדיוק כפי שהציעו זיגמונד פרויד ואבי ביטר. כן, ביטר: חגיגה רגשית מרוכזת וסוחטת דמעות שמטרתה אחת: סילוק המלנכוליה הקבועה שעלולה הייתה להתפתח לו ניסינו להדחיק, או לבזר את הדיכאון, במקום לרכז את כל העצב שבעולם בהופעה אחת. ורק אז להמשיך.