בכל שנה ביום הזיכרון בין סרט סוחט דמעות אחד לתכנית ראיונות עם משפחות שכולות אחרת, אני מוצאת את עצמי בוהה לא אחת ברצף שמות הנופלים בערוץ 33. זה אולי קצת מופרע, אבל לדעתי מדובר בשידור הכי אפקטיבי והכי מצמרר שמספקת הטלוויזיה הישראלית ביום הזיכרון והוא חוזר על עצמו עם תוספות בלתי נגמרות בכל שנה. לכאורה מדובר בשידור נטול עלילה ועניין, אבל בעיניי, זפזופ לערוץ 33 במהלך יום הזיכרון מגולל בדרך של נתונים יבשים משוללי מניפולציה רגשית את סיפורה המלא והטרגי של מדינת ישראל, על מלחמותיה והמחיר הכבד שאנחנו משלמים עליהן.
לפי החישוב שלי, כדי שביממה של יום הזיכרון (24 שעות) יוקרנו בערוץ 33 כל שמות הנופלים (21,954), יש להקצות לכל שם 3.94 שניות זמן מסך. בפועל, לפחות אמש בערב יום הזיכרון, קיבל כל שם 4 שניות של תהילת גבורה, כלומר שמותיהם של 15 חללים רצים בדקה אחת, שהם 900 שמות בשעה ונראה כי הקצב יואץ במהלך יום הזיכרון כי צריך להספיק להגיע עד החלל האחרון. חישוב נוסף מגלה שתוספת של שניית זמן מסך תגרום לכך שיוקרנו שמותיהם של 17,280 חללים בלבד. נראה כי פעם זכו האנשים האלה ל-5 שניות מלאות של תהילה, אבל המציאות הישראלית מקצצת את זמן הופעתם הטלוויזיונית ככל שעובר הזמן. יש דברים שלא משתנים.
היובש המצמרר של מתמטיקת הנופלים
דווקא השקופית הירקרקה-צה"לית, עם פרח דם-המכבים משמאל ושמות הנופלים המתחלפים במרכזה, מעוררת בי כל שנה את אי הנוחות הגדולה ביותר ומעבירה בי צמרמורת. יש בכך משהו סיזיפי, קטנוני, אולי אפילו נחות, אבל גם כשהייתי צעירה יותר וגם היום אני לא יכולה שלא לתהות כל שנה מחדש אודות הנתונים היבשים; כמה שמות חדשים נוספו לרצף, האם יספיקו להריץ ביממה אחת את כל השמות ויום הזיכרון יסתיים בסינכרוניזציה מלאה עם החלל האחרון? האם הקצב משתנה במהלך היום, כמה מהיר יותר הוא יהיה עוד 5 שנים וכמה זמן מסך גוזלת שנה אחת, למשל, שנת 73'? ואיך היא בהשוואה ל-48'? סביר שאף אח, הורה שכול או אלמנה אינם באמת צופים בערוץ 33 ומחכים בנשימה עצורה ל-4 שניות התהילה של יקירם שנפל, אבל יש משהו חזק בשמות הרצים על המסך המסמלים עד כמה אנחנו בני חלוף ועד כמה החיים שלנו, ממש כמו המוות, שרירותיים ושבריריים ומסתכמים בחישוב מתמטי פשוט ויבש של זמן מסך המחולק למספר החללים שעולה מדי שנה בעקומה, שנראה שלעולם לא תשנה את כיוונה.
היסטוריה של מדינה דרך ארבעה נתונים
מעבר לבנאליות של הנתונים ושל השאלות המתמטיות, זפזופ חוזר גולל בפני הצופה את ההיסטוריה המלאה של ישראל. צפייה מרוכזת של 5-15 דקות בשקופית הקבועה מעלה שאלות היסטוריות בהתאם ל"התרחשות על המסך". אתמול החלטתי לבדוק באיזה שעה נגיע לחלל הראשון של ה-15 במאי 1948, היום הראשון לפלישת צבאות ערב (21:35). מכיוון שלא רציתי לפספס (בכל זאת 4 שניות) זפזפתי די מעט ל"שרים בכיכר" בערוץ השכן, אבל לא חשבתי שה-13.5.48, היום שלפני הכרזת המדינה, יגבה ממני כ-10 דקות צפייה. מה היה בו ביום הזה שנפלו בו כ-150 חללים? ואילו דווקא ה-15 במאי 1948 "זכה" באופן מפתיע לזמן הקצר כמעט בחצי? "רק" כ-75 איש נפלו בו. הסטטיסטיקות האלה מעוררות בי רצון לעלעל בארכיוני ההיסטוריה ולבדוק מה בדיוק היה שם, אולי אפילו להיתקל בשם מוכר מהשקופית של ערוץ 33, ובלי שמץ של זלזול זה לפעמים שווה יותר מעוד סרט שטוף דמעות שהקדישה משפחה ליקירה. זה הופך את הטרגדיה לקולקטיבית, כלל ישראלית ומפקיע ממנה את האישי והפרטי.
מפליא עד כמה ארבעה נתונים יבשים (דרגה, שם, תאריך עברי ולועזי) יכולים להדהד היסטוריה שלמה של מדינה. השמות משתנים ככל שחולפות השנים ומזכירים לנו מי היינו ומי אנו עכשיו. כך בתחילתו של ערב יום הזיכרון ועמוק אל תוך השעות הקטנות של הלילה אנו מבלים בשנת 1948, הלא היא שנת תש"ח המיתולוגית, והשמות בהתאם מזכירים ימי פלמ"ח, גלות ותקומה: זלמן דודמן (15.4.48), שלמה כושי כהן (16.4.48), הרבה מאירק'ה ויענקל'ה לצד כינויים כמו ג'ינג'י ושמות גלותיים כמו יוחנן הנס שטראוס (3.5.48) וגליקשטנדט. יש שמות שגם מעוררים תהייה מחויכת אודות האדם שעמד מאחורי השם: יצחק מנובי מזובי (13.5.48) - מי אמר שאין סיפור ואין רגש? כך, ככל שיום הזיכרון יתקרב אל סיומו יהפכו השמות לעכשוויים יותר, ובעיקר למוכ?רים יותר, דמם של חיילי צה"ל יתערבב בדמם של נרצחי הפיגועים, השניות יזלגו זו לזו, הווה יימהל בעבר והנה טקס הדלקת המשואות. תם ולא נשלם.
11.5.2005, השעה 1:45 לפנות בוקר, ערוץ 33 מציג את 4 השניות של טוראי ישראל קופר, 16.5.1951, לא עוברת דקה ואנחנו כבר ב-23.5.1951. ימים רגועים יחסית, אבל לא לזמן רב. או-טו-טו מבצע קדש. מעניין כמה זמן מסך תגבה מלחמת יום כיפור.