במבט לאחור, ובטח עם כל החזרה לאייטיז של ימינו, אין לי ספק ששנות התשעים התחילו עוד טרם הסתיימו רשמית השמונים. "אסיד טראקס" של Phuture בישר את מהפכת האסיד-האוס, "אפטייט פור דיסטרקשן" של גאנז-אנ'-רוזס הגדיר את קדחת המטאל, ג'יינז אדיקשן, פיית נו מור ורד הוט צ'ילי פפרס הגדירו את ה-Fאנק מטאל, הבכורות של הסטון רוזס וההפי מנדייז חיברו את הדאנס לרוק במנצ'סטר, ו"בליץ'" של נירוונה סימן X על הגראנג'. כל אלה יצאו בשנים 87'-89', סימני אזהרה אחרונים, לפני שהכל יתחיל להתפוצץ.
בין שאר האירועים המכוננים את הניינטיז שהתרחשו עוד באייטיז, יצא גם הראשון של ניין אינץ' ניילז. עד אז, המוזיקה התעשייתית הייתה מגמה אייטיזית מובהקת (שהחלה, לפי אותו הגיון, כבר בסוף הסבנטיז עם תרובינג גריסל וקברט וולטייר). היא הציגה עולמות אפלים, אלימים, מנוכרים ומאיימים, השתמשה בחלוציות בסאונדים של כלי עבודה, ברזלים, שרשראות ומסורים, ובחרה לא פעם בשירה אגרסיבית או גותית. האינדסטריאל היווה עוד פתח לעולם אלקטרוני חדש, כשהיום ברור שרבים מההרכבים ההם קויל, דת אין ג'ון, איינשטורצנדה נויבאטן, סקיני פאפי, ניצר אב, לייבאך, פיטוס, סייקיק טי.וי, פרונט 242 הקדימו את זמנם.
"Pretty Hate Machine", אלבום הבכורה של NIN חיבר, בדומה למיניסטרי ו-KMFDM, את האלקטרוניקה התעשייתית לעולם המושגים של המטאל האמריקאי. להבדיל ממיניסטרי, הוא הציב בחזית הבמה זמר אחד, טרנט רזנור, שלא היה רק כריזמטי בטירוף, אלא גם פגיע ושביר. דמות אנושית, שמתחת לכל האיפור הדרמטי, לא ניתן היה לפספס את העצב בעיניים שלו. רזנור התכתב טקסטואלית ומוזיקלית גם עם דפש מוד, הלהקה שהשתמשה במהלך האייטיז באלמנטים תעשייתיים רבים והעבירה אותם לעולם הפופ עם מלודיות שיכולות להצית איצטדיון מלא מעריצים, אבל "פריטי הייט משין" היה הנקודה בה האינדסטריאל הפך מתופעת אייטיז לתופעת ניינטיז.
ככל שהתקדמו התשעים התברר עד כמה רזנור הוא פיגורה חשובה. ככותב, יוצר ומבצע הוא השתבח עם אלבומו השני והמרשים. "The Downward Spiral" מ-94' היה אגרסיבי, מחורע ובוטה בהרבה מקודמו. ההפקה הדורסנית, השירה הכואבת ונטולת ההומור והמלודיות הקליטות מיצבו אותו כנביא האפוקליפטי של אמריקה הרקובה, נטולת המיופייפות של דור האיקס, נטולת אלוהים ודחוסה במיניות סאדו-מזוכיסטית, אווירה פשיסטית ונטיות התאבדותיות. הסאונד הייחודי והאג'נדה נטולת הפשרות הפכו אותו באותה שנה למועמד המושלם לעריכת והפקת פסקול "רוצחים מלידה", עבודת ניינטיז משמעותית לא פחות מאלבומי הסולו שלו. מאוחר יותר היה אחראי גם לפסקול "כביש אבוד" של דיוויד לינץ'.
רזנור היה בעצם הגותי החדש. אייליינר ובגדים שחורים, סמל סקס דקדנטי של מטאל, חורבן ואלקטרוניקה. זה לא מקרי שהוא זה שפתח את הדרך למרילין מנסון, סוג של יורש שפנה לדרך ייחודית משלו, תיאטרלית הרבה יותר. רזנור הספיק גם לעבוד ולהופיע עם דיוויד בואי, שנדלק עליו, ולעשות רמיקס רוצח ל"ויקטורי" של פאף דדי ונוטוריוס ביג. לפני שנתיים חידש ג'וני קאש המנוח את "Hurt", מרגעי השיא המצמררים מהאלבום השני של נ.י.נ, ונתן לו גושפנקה נוספת כיוצר משפיע.
האיש שהמציא את מרילין מנסון מתבקש לקום
אלבום האולפן השלישי והכפול שלו, "The Fragile", חתם ב-99' עשור של יצירה ועכשיו, אחרי תקליטי הופעה ורמיקסים, מוציא רזנור אלבום אולפן ראשון מזה שש שנים, כשהוא מצויד בדייב גרוהל (נירוונה והפו פייטרז) בתופים ובמוניטין מכובד לצידו. "With Teeth", האלבום הטרי, לא ממש מציג לנו פן חדש של רזנור. העיבודים עדיין בומבסטיים וליבו של רזנור מר כתמיד, טעון בטרוניות מתפרצות אל העולם ואל עצמו. רוב הסיכויים שאם זה היה אלבומו הראשון ב-89', זו הייתה פגז של בכורה, אבל היום, בדיוק שבוע לפני יום הולדתו הארבעים, רזנור נשמע תקוע במקום. זה מתסכל לשמוע אותו מתאמץ מאד ולא מצליח לשחזר את שיאי העבר, עם אותם סאונדים ואותם שירים. הפסנתרים הכבדים שמבצבצים במהלך השירים מזכירים מיד את "Something I Can Never Have", משירי התסכול המדכאים והמופלאים בכל הזמנים, אבל התזכורת הזאת כמעט ובאה לומר: זה באמת משהו שאני כבר לא יכול להשיג. "עם שיניים" הוא באופן מסוים אלבום עצוב, כי נדמה שלרזנור לא נשאר כבר משהו חדש להציע כמו שהיה בעבר. קמו לו יורשים, וגם להם קמו יורשים, ואף אחד מצאצאיו האופנתיים לא מתקרב לכתיבת השירים מפלחת הלב שלו כשהוא בשיאו, או ליכולותיו לפתוח את הגרון ולהפוך לך את הקרביים.
מצד שני, ויש כזה, זה יהיה עוול לוותר עליו פשוט בגלל שזוהרו דעך. "עם שיניים" מכיל בכל זאת כמה שירים חזקים ביותר. "Everyday Is Exactly The Same", המנון לתסכול היומיומי, גועש בריפים אכזריים של דיסטורשן תעשייתי. "כל האהבה בעולם", בלדת פסנתרים אלקטרונית, היא פופ כועס ומשכנע. "The Line Begins To Blur" מרגש במעברים בין צרחות אלימות לשירה מלנכולית כמעט ילדותית. גם "Right Where It Belongs" הוא שיר פסנתרים מוצלח. בכלל, השילוב בין השירה של רזנור לתופים של גרוהל עובד ברמת האנרגיות גם בשירים הלא מספקים. הייתי שמח להיות עכשיו ילד ששומע את רזנור לראשונה בתקליט הזה, ורק אז הולך איתו אחורה בזמן. הרגע הכי נוגע ללב הוא שיר הנושא, ואחד הטובים שלו אי פעם, כולל מסת דיסטורשנים מעוותים, שמקבלת טוויסט פופי במהלכה, ונשברת בפסנתרים ובסאונדים אלקטרונים מסויטים, עליהם שר רזנור בעדינות: "איך אוכל לעבור את כל זה שוב?...".
ניין אינץ' ניילז, "With Teeth" (הליקון, Nothing)