חופשה

      500 גרם, סיפורים קצרים מאוד לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 19

      אסף גברון, רענן אליזוב

      הם חיכו לחופשה הזו חודשים, שנים. כמה זמן לא היו לבדם, רק היא והוא, במשך כמה ימים רצופים? אבל עכשיו הילדים מספיק גדולים כדי להישאר סוף שבוע אצל סבתא וסבא. הם התכוננו לכך במשך שבועות, כולם, מאוד התרגשו, הילדים, סבא וסבתא, היא והוא, זה התקרב, כבר לא הסתתר מאחורי חורף גשום, כבר לא החודש שאחרי הבא, הנה האביב מתחיל, הנה הפרסומות בעיתונים לקראת החג, הנה שירי פסח שהילדים מזמזמים בדרך מהגן, הנה, רק שבועיים, שבוע, מחר... הנה.

      הם הגיעו מותשים למלון וקרסו על המיטה. אריסטו דמיין קצת אקשן על המיטה הזאת, הרבה זמן הוא דימיין, אבל עכשיו הרעיון של האקשן נדמה לו כמו מטלה, משהו שצריך לממש כי לא נעים לו מעצמו, לא כי הוא באמת רוצה, גופו רצה רק את המיטה המתוקה, עיניו נעצמו, וממילא זרלולה נרדמה כבר מזמן, פניה הדוממות, הצחורות, כמו פסל של אישה תשושה מהחיים. הדבר האחרון שהוא עשה לפני שנרדם למעמקים היה לקרב את אוזנו לפיה כדי לוודא שהיא עדיין נושמת.

      אחרי ארוחת הבוקר יצאו לטייל. המדריך שנקנה לפני חודשים כבר בידיה של זרלולה, והיא הסבירה לו בזמן שעמדו באוטובוס הצפוף. קר יותר ממה שהאינטרנט אמר, ושיערה של זרלולה עף ברוח ונרטב בגשם. אריסטו חשב שהוא העדיף את השיער קצר, הוא לא שם לב כמה הוא התארך. הוא שקל להגיד לה אבל הבין שזה לא רעיון טוב.

      הם חיפשו את המסעדה שהמדריך המליץ עליה דקות ארוכות ובסוף, ברחוב צדדי, מצאו אותה סגורה. בזמן שאריסטו הרים צ'יפסים לפיו באחת המסעדות בנמל התיירותי, סיפרה לו זרלולה לאן ילכו עכשיו, ומה קרה שם לפני אלף או אלפיים שנה. הוא אמר שזה נשמע לו טוב.

      היא עמדה מול הכנסייה, מול מגדל השעון, מול בית העירייה ושאלה את עצמה, מה אני אמורה להרגיש? מה היה כתוב במדריך? למה אני מפהקת? מה אני עושה פה?

      והוא חשב, הנה, נהיה קצת יותר יפה, האינטרנט בכל זאת לא טעה לגמרי.

      אחר כך הם רבו, סתם ריב של עייפות, של חוסר סבלנות, הרי סיכמו מראש שהיא תוכל לעשות את השופינג שלה מתי שתרצה, והוא מצדו יצטרף, או ילך למלון, מה שיבוא. ולמרות שהכירו את נקודת החיכוך הזו היטב, למרות שהתכוננו והבטיחו, שוב עולה לו הדם לראש, היא שוב חייבת, כבר ביום הראשון, לשנן את רשימת המתנות שתביא, בשביל זה נסענו, בשביל להביא מתנות? ביום הראשון? היא נעלבה, השיבה, העלתה עניין נשכח שקשור להתנהגות חסרת אחריות עם הבן הקטן מלפני שלושה שבועות. למה הזכירה את זה?

      הם השלימו בארוחת הערב, והאוכל טעים, והשמיים בהירים, אבל זרלולה חשבה: למה אנחנו חושבים שאם נעבור מנקודה א' לנקודה ב' נהפוך לשמחים יותר? למה אנחנו חושבים שאם מזג האוויר יהיה נעים, האוכל טוב, התנאים נוחים, שעות השינה ארוכות יותר, המחויבויות קטנות יותר, נהיה מאושרים יותר? אריסטו חשב: בברושור לא מראים לך שאתה, או בת זוגך, תהיו נוכחים. אתה לא יכול לנסוע מעצמך. אתה לא יכול לא להביא לחופש את עצמך, לא להביא את הבעיות והטרדות שאתה מדחיק בימי העבודה העסוקים. וזרלולה חשבה: אולי בכל זאת יוגה? או שהוא שוב לא יבין? היא אמרה, "היין הזה מצוין, כבר מסתובב לי הראש". הוא חשב, "יין גרוע, אבל למי אכפת".

      בשדה התעופה הם ראו את האנשים החדשים מגיעים במקומם, את הישנים חוזרים איתם. הם תהו אם גם הם מרגישים כמוהם. "עוד מעט נראה את הקטנים" היא חייכה אליו.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully