לבלוע-לוע

לפני כמה חודשים, או אולי היה זה כבר מעל שנה - תפיסת הזמן הולכת קצת לאיבוד במרחב הסייברי – קיבלתי מייל. יתכן שגם חלקכם קיבל אותו. ברחבי הרשת, כך דווח שם, קיים אתר מזעזע בשם "בונזאי קיטן" – בונזאי הוא אותו עץ ננסי המעוצב על ידי גיזום מדוייק. ו"בונזאי קיטן" הוא אותו דבר רק עם חתולים. האתר מסביר שלב אחר שלב איך לגדל חתול נוי בעיצוב אישי – תחילה מכניסים את הגור הפעוט לבקבוק, בתנוחה מסוימת שבה כל שריריו רפויים ונוחים לעיצוב. אז מאכילים אותו באמצעות קשית, ולאט לאט גדל החתול הרפוי וגופו יתעצב על פי צורתו של הבקבוק. המייל ביקש להפיץ את הידיעה המרה בתפוצת נאט"ו, ולחתום על עצומה לסגירת האתר לאלתר.

לאחר כמה שבועות התברר לי שמדובר באחת ממתיחות הרשת היותר מוצלחות של השנה.אין דבר כזה בונזאי קיטן. הכל פיקציה. המתיחה הזו דוהרת על שני מנועים מרכזיים: הראשון הוא הפער הקל לייצור בתקשורת האלקטרונית שבין פיקציה למציאות. והשני הוא הפחד. פחד קמאי. שכן המחשבה שאיזה מוח היטלראי לא רק שואב הנאה מעיצוב חתולי בונזאי, אלא אף בוחר להפיץ את בשורתו לעולם – המחשבה על קיומו של רוע הדוניסטי שכזה, מעבירה זיץ חשמלי במוחו של הגולש, ומערערת את תפיסת עולמו, עד שהיא הופכת לאיום אישי. וכשמתגלה המתיחה (לא לפני ששחרר מאסה של אימיילים שסתמה לחצי עולם את תיבת הדואר), הוא משחרר אנחת רווחה.

בחמישי שעבר ב"מה קורה בבית הספר" עשתה קשת אמבוש למערכת החינוך. אמבוש מתוכנן ומפומפם היטב, אך אמיץ כמו התנפלות של כיתת ילדים על חתול בונזאי רפוי שרירים. לתחקיר האחראי-למראה הזה היו כמה טיעונים, אף אחד מהם לא הפיל לצופה את השלט מהיד. אבל אחד ראוי לעיון נוסף: העובדה שמבחני המיצ"ב, מקור נתוני ההשוואה של מערכת החינוך לחברותיה בעולם, הפכו לחזות הכל. מערכת החינוך משקיעה את כל מאמציה בשיפור התוצאות, על חשבון כל דבר אחר, ולבסוף מסדרת מבחן קל. הצלחה שכולה כישלון. "מה שהיה אמור להיות דרישת מינימום הופך לדרישת מקסימום", נאמר שם. והכל מדוע? כדי שלימור לבנת תוכל להציג גרפים יפים במסיבת העיתונאים השנתית. הפוליטיקאים, אמר חיים הכט, לא מתעניינים כל השנה בשדה שנקרא מערכת החינוך, הם מעוניינים שיפרח רק ביום אחד – יום לפני הפריימריס.

הכל טוב ויפה. רק שהתקשורת – החוקרת, החושפת, מגן הציבור – שוכחת את תפקידה שלה בתהליך הקריסה הזה. שכן מדוע זקוקה השרה לאותם גרפים יפים במסיבת העיתונאים? כי גרפים יפים הם הדבר היחיד שאפשר למרוח בעמוד 2-3 בידיעות, או לשים כשקף רקע אצל גדי ויונית, רגע לפני הסמול-טוק שלפני התחזית. סיפור על איחוד לימודי ההיסטוריה היהודית והכללית לעולם לא יגיע לשם, כי הוא לא ישיג את המטרה – מיקום בטבלת הרייטינג השבועית. וכאילו כדי להוכיח היכן הוא מקור כל חטאת, ביקשה קשת מהצופים באותו משדר לתת למערכת החינוך "גיליון ציונים" - מן מבחן מיצ"ב למערכת כולה. אחלה גרפים היו שם. גם גרף הרייטינג היה משביע רצון. וכי לאיזו תוצאה אתם מצפים מהצופה אחרי שמשרד החקירות קוטלר-הכט-רוזנטל עורר בו, כמו חתולי הבונזאי, פחד קמאי – הפחד על הילדים, הפחד על עתיד האומה. דרישת המינימום – כישלון המערכת – הופכת למטרה. קשת לא מתעניינת בשדה שנקרא מערכת החינוך במשך כל השנה. היא מעוניינת שינבול רק ביום אחד – ביום שהיא תבוא לצלם. כל כך עסוקה התקשורת בהשגת היעד, שהיא שוכחת את כוחה המכונן. כל כך גדול הוא כוחה, עד שנבואתה מגשימה את עצמה. כל כך היא מייחלת לסיפור חתולי הבונזאי עד שהפיקציה הופכת למציאות. רק שאיש לא משחרר אנחת רווחה.

ב"עובדה" (שבת 20:45, ערוץ 2) פגשה אילנה דיין את אברי רן – חילוני שחזר בתשובה, הקים עם אשתו חווה חקלאית על גבעות עולם, והפך מקור משיכה לצעירים. בניגוד לחתולי בונזאי, התרנגולות שלו גדלות מחוץ לכלובים ומטילות ביצי חופש. הכל היה טוב ויפה וללא קונפליקטים (ולכן גם לא מעניין) אילולא היו "גבעות עולם" שם נרדף להרי שומרון. עד כאן סיפור התנחלות קלאסי. יש שיראו בהם חלוצים, יש שיראו בהם אויבי השלום. אולם משני דברים שנאמרו שם קשה היה גם לחתול בונזאי שלא לסמור שערותיו: "מי הם תושבי הכפרים הפלסטינים הסמוכים", שאלה את דיין את הגברת רן, "מה מעמדם כאן?". שלושה ימים אחרי יום השואה היא ענתה לה "מי הם? הם כלום. הם אבק. עושים 'פו' והם נעלמים". וכששאלה דיין את אדון רן אם יסכים לשלם בחייו ולא לעזוב את המקום, אמר "כן" ללא היסוס. ולשלם בחייהם של אחרים, הקשתה עליו. "אני מקווה שלא" אמר במבט שיותר מכל מעורר בך פחד קמאי – פחד ממלחמת אחים. פחד על עתיד האומה. אינני יודע אם זה כישרונה של דיין, או האמונה המוחלטת של הזוג רן בצדקת דרכם, שגרמה לשיחה ביניהם להתנהל כאילו לא היתה שם מצלמת טלוויזיה. אבל בניגוד לחתולי הבונזאי, היה ברור שזו לא פיקציה. זו המציאות. ולכן לא היה מקום לאנחת רווחה.

כבר נאמר על הדוגמניות (ראשון, 21:30, ערוץ 10) שזו תכנית הריאליטי הטובה בישראל. אבל היה צריך את פרק גלגל ההצלה כדי להבין זאת, שכן "גלגל ההצלה" היה רק תירוץ לאוסף "דה בסט אוף" של העונה. מיתר. ואנג'ל. ואינס. וההיא שיש לה גיבנת. וזו שעשו עליה כיפה אדומה. וההיא שהאישיות שלה לא בנויה למקצוע. וזאתי שצריך להעיף עליה כיסא. וזאת עם האף של מיס פיגי. וזאת שנראית כמו פרה. אין בדוגמניות שאלה של פיקציה או מציאות, או שיש שאלה כזו אבל היא פיקטיבית, או שכדאי שתהיה שאלה כזו אבל היא לא מציאותית. הדבר היחיד שעובר לך בראש בזמן הצפייה הוא פחד. פחד קמאי מפני אותו מוח זדוני שלא רק שואב הנאה מעיצוב חתולות בונזאי בתוך בקבוק על ידי האכלתן בקשית (תרתי משמע), אלא גם שם אותן יחד לקרב שריטות, צווחות, נשיכות, דמעות, גניחות ויללות. ומאותו רוע הדוניסטי שגורם לך לצפות בכל זה, לגרגר בהנאה, ולשחרר אנחת רווחה.