ג'יין, D'oh!

הדבר היחיד שמציב תחרות הולמת לשם המטופש "חותנת בהפרעה" הוא דווקא השם המקורי של הסרט "Monster In Law” שמזמן לצופה משחק מילים דבילי כמו גם רמז על הדביליות העתידה לבוא, רגע אחרי כותרות הפתיחה. ודווקא התוצר הסתמי הזה, הוא מכל הסרטים שהוליווד מנפקת מידי שנה, דווקא אותו בחרה ג'יין פונדה לקאמבק הכל כך מתבקש שלה לקולנוע. 15 שנים אחרי סרטה האחרון, חוזרת פונדה למסך בתפקיד החותנת מהגהנום של ג'ניפר לופז, שמבחינות רבות היא באמת הכלה של פרנקנשטיין.

לופז מגלמת את שרלוט שמכונה משום מה צ'רלי, ככל הנראה על מנת לשוות לה תדמית מגניבה של בחורה שאי שם יש מישהו שמחבב אותה ולכן בחר להעניק לה שם חיבה. צ'רלי זו היא כולה שמחת חיים ופרפרים. היא עובדת באינספור עבודות זמניות שמורכבות ממיטב הקלישאות על בחורות מסוג זה בקומדיות רומנטיות, היא מטיילת כלבים, היא מלמדת יוגה, היא בלגאניסטית, טובת לב ולא מזדיינת עקב החיפוש אחר אהבה. צ'רלי פוגשת את קווין, מנתח מבריק, כפי שמקפידים לציין בסרט מספר רב של פעמים תוך כדי הפגנת כישורי מסירת אינפורמציה קלוקלים. לקווין, בגילומו הנאה של מייקל ורטן, יש אמא נוירוטית, פסיכוטית ומשופצת שהיא גם אשת טלוויזיה מצליחה, ויולה פילדס, ג'יין פונדה בשבילכם. כשויולה מגלה על נישואיו הקרובים של בנה עם צ'רלי, שבינתיים הספיקה לכבוש את לבו הרך של המנתח, היא חוטפת התקף חרדה ושמה לעצמה למטרה לסכל את האיחוד הצפוי בכל מחיר. מרגע זה יוצאת לדרך קומדיה צפויה שמשובצת ברגעים קטנטנים של גגים חביבים ובסצינות קיטש מהזן המבחיל.

ראשית יש להידרש לתקרית ג'יי-לו. את העובדה שהנ"ל מתחזקת כישרון משחק ירוד אין צורך לשוב ולטחון אבל בכל זאת, הפעם זה גובל בשערוריה. הצופה מתבקש לקנות את הדמות החייכנית והמתוקה שמגלמת לופז בטבעיות מעיקה ולשכוח את הלטינו ביץ' שהיא הפרסונה התקשורתית שלה, וככל הנראה גם זו האישית. בצד השני של הזירה נמצאת פונדה, דיווה נוספת וותיקה יותר, שבניגוד ללופז השאירה חותם רציני, גם אם מוטל במחלוקת, בהיסטוריה של הקולנוע, והציגה מפגני משחק מרהיבים בעבר. אלא שמי שהיתה פעם ברברלה הפכה לווטראנית אירובי מקומטת שבמקרה ונעוריה היו פוגשים בזקנתה הם היו מתבאסים רצח. את העובדה שעל הסט שררה אווירת מאבק דיוות מתוח, לא הצליח אפילו הבמאי, רוברט לוקטיק, להסתיר כשהודה במבט עייף כי שתי הכוכבות שלו לא עשו לו את החיים קלים. ודווקא ממנו היינו מצפים ליותר. לוקטניק, שאחראי בין היתר ל"לא רק בלונדינית" המוצלח, ייצר פה קומדיה עבשה למדי שמצליחה להיעלם מהתודעה בשניה בה מתחילים הקרדיטים לרוץ. פוף. ואפילו לא פוף כיפי, סתם פוף.

שתי סיבות כן לראות את הסרט (לפחות בדה.וה.דה) הם מייקל ורטן (בוגר "זהות בדויה") ו-ונדה סייקס, הקומיקאית השחורה שמגלמת בסרט את רובי, העוזרת של החותנת המשוגעת. ורטן לא עושה בסרט כלום חוץ מלהיות טיפש ונאה, ולגבינו זה די והותר. לעומתו סייקס, כמו גם הידיד ההומו הייצוגי (אדם סקוט) מיטיבים להנציח את הקלישאות בדבר המיעוט אותו הם מייצגים. היא שחורה עוקצנית שיודעת יותר טוב מהבוסית שלה ונהנית להשתלח בה והוא, נו הידיד ההומו השנון. השלישיה הזאת מצליחה לרומם רגעים בסרט לכדי חביבים פלוס וזה לא מעט.