קצת צניעות לא תזיק

הכל נשאר במשפחה. ארצ'י בנקר לא היה הראשון שעלה על זה, באותה סדרת הטלוויזיה המופתית של CBS משנות השבעים, וגם הדודות הפולניות מארוחות החג יודעות שתובנה פשוטה זו לא נולדה אתמול. אבל יותר מכל דודה, נראה שזיגמונד פרויד היה זה שבאמת לקח את האמרה המפורסמת הזאת כמובן מאליו, ובנה את כל תורת הפסיכואנליזה בין כתליה החמימים של המשפחה הגרעינית: הבן הצעיר רוצה לשכב עם אמו, לרצוח את אביו (להלן- תסביך אדיפוס), ואחר כך, ובכן, כל מה שקורה אחר כך הוא למעשה תסבוכת שפתירתה נעוצה במידת ההצלחות שלו בביצועים של משימתו הראשונה. איזה מזל שמיעוטינו מצליח במשימה הזדונית, ולפסיכולוגים ולפסיכיאטרים יש עבודה.

וגם לסופרים. "יצירת המופת", הרומן הראשון של אנה אנקוויסט מ-1994, אשר תרגומו לעברית מופיע עתה, לאחר ההצלחה של "הסוד", הוא, מה שנקרא- טקסט פרוידיאני. הציר המרכזי אשר ממנו מסתעפת העלילה סובב סביב ילדותם המוקדמת של צמד האחים ההולנדים, יוהאן ואוסקר, אשר התחרו על אהבתה של אמם, אלמה, ועל הערכתו של אביהם הצייר- צ'ארלס. עסק ביש הוא שצ'ארלס, כמו רוב האומנים (כך לפחות אומר המיתוס), התעניין פחות במשפחתו, ויותר ביצירותיו הנרקסיסטיות ובמעריצותיו הצעירות. יצירת המופת, אם כך, היא ציור אותו מוריש צא'רלס לידיהם הצעירות של האחים, הנתונים כעת לטיפולה של אלמה, המתגלה כקלפטה לא קטנה בכלל.

אבל כל זה, כאמור, קרה בעבר, בילדותם המוקדמת של הדמויות הראשיות. בתחילת הספר אנו פוגשים, בין היתר, את יוהאן הבוגר, אשר הולך בעקבותיו של אביו והופך לצייר קרייריסט ואגואיסט, את אוסקר, אשר כלוא בחיים אפרוריים ואכולי קנאה, ואת אלמה הזקנה אשר רודה בשניים ממש כאילו הייתה בתולה יפה והם שני מחזרים צעירים. היום שבו יוהאן מציג לראשונה את יצירת המופת שלו במוזיאון הלאומי באמסטרדם, ציור אשר מתחקה, כמובן, אחר היצירה שהוריש לו אביו, מהווה את התרחשות השיא ברומן, אליה מתנקזות בשצף קצף כל הנוירוזות שאנקוויסט מיטיבה כל כך לתאר: הנרקיסיזם של יוהאן, קנאת האח ואהבה בלתי מסופקת לאם של אוסקר, ההדחקות המיניות של אלמה, וגם התמודדותה של אלן, גרושתו של יוהאן, עם מותה בטרם עת של בתם המשותפת. והתוצאה? קטסטרופה רבתי, מעין קרנבל פסיכוטי שבו כל הנוירוזות פורצות סוף סוף ומאיימות להחריב את הסדר המשפחתי והחברתי הקיים. לאקאן היה אומר: פריצה של הממשי, המאיימת לכלות את הסדר הסימבולי.

האם כל הסערה הזו מוצדקת? האם אנקוויסט באמת מצליחה לשכנע בפריצת הלבה המונומנטלית שמתוארת לקראת סופו של הרומן? תשובות לשאלות הללו ישפטו האם "יצירת מופת" היא, אכן, יצירת מופת. אבל גם אם היא לא, אין ספק שההתכנסות אל רחשי עולמם הרגשי של הדמויות הצפון אירופאיות והקפוצות הללו מהווה חוויה מרתקת גם עבור קוראים שהדיסיפלינה הפסיכואנליטית איננה עומדת בראש מעיינם. בתיאורים נוקבים, בלתי מתחנחנים ומדויקים להפליא נמצא כאן תיאור של מה, שעמוק פנימה, מבקש כל הזמן לומר את דברו.