שאני אשפשף?

חייבים לתת קצת ריספקט לאמריקאים האלה. לרוב, מספיק לזרוק להם סדרה רדודה ומדממת כמו "אבודים", והם יהיו מבסוטים עד הגג. אבל יש בה משהו, באמריקה השמנה והרפובליקנית שכה קל לשנוא, שהופך אותה למקום היחיד שבו יכולה לנבוט יצירת מופת כמו "עקרות בית נואשות", ולהתיישב, אחרי פרק אחד בלבד, על
נקודת הג'י הטלוויזיונית של המעצמה היחידה בעולם.

בפרבר אמריקאי, אי שם באמריקה הלבנה, הי?ה היו חמש חברות טובות שחיו חיים מושלמים ומאושרים למראה. יום אחד, ללא סיבה נראית לעין, מארי אליס יאנג משנה במעט את סדר היום שלה. כבכל יום, היא קמה השכם, הכינה למשפחתה ארוחת בוקר, ניקתה את הבית, יצאה לעשות סידורים, וכשחזרה הביתה בצהריים, ובניגוד להרגלה, שלפה אקדח מהארון וירתה לעצמה בראש.

"לא רע בכלל", חשבתי לעצמי. אבל זה לא נגמר כאן. זה רק מתחיל. התאבדותה של מארי אליס יאנג, כך סתם, מתניעה שרשרת התרחשויות שמערטלת, ובכיף, את המטריקס המצמית והמאמלל שהוא הוא הפרבר האמריקאי; מערכת נוקשה של חוקים וקודים חברתיים, שפרושה בין פרסומות לאבקת כביסה לבין אופרות סבון.

התסריט נוטע את הסדרה במרחב סבונייתי להחריד. כל הנשים יפות ועשירות, כל הגברים מסוקסים ומש?תכרים כמו שגבר בעידן בוש צריך להש?תכר. אפילו קולה של מארי אליס המנוחה, שמלווה את הסדרה כקריינית מהעולם הבא, נגוע בטון אימהי, עולץ ודידקטי. אבל הטקסטים שהחברה'ס הבורגנים האלו מייצרים, ממרום מעמדם בהיררכיה האמריקאית, מראה לכם, צופים ישראלים יקרים, איך עושים אירוניה בספינת האם שלנו, ארצות הברית של אמריקה. שכן, על אף מושלמות חייהן, הנשים בסדרה לא מאושרות כפי שהיו אמורות להיות. רחוק מכך – הן אומללות. ממש אומללות. אחת מהן אפילו תוקעת לעצמה כדור בראש, אבל באותה מידה זו יכולה היתה להיות כל אחת מהן. הן לא אומללות כי חסר להן משהו – כי יש להן הכול: בעל, ילדים יפים, מכוניות יקרות – הן אומללות כי אורח החיים הזה, הפרברי, הוא בעצם, מתחת לכל נוזלי הניקיון ומסעדות היוקרה – בור פעור של בדידות, הישגיות קרה וחומרניות ריקה. הדת הפרברית הזו, שכוהניה הם הפרסומות ומגזיני הנשים (אלו עם מדריכים סטייל "כך תספקי מינית את הגבר שלך ותספיקי לעשות דוקטורט עד גיל 30"), מקריבה חיים את נשותיה. והן קורסות, אחת אחר השניה, בתפאורה הכי מושלמת שיש. ובכן, האין זה אירוני?

אפילו שמה, "עקרות בית נואשות" שנשמע בתחילה ככותרת לתוכנית של ריקי לייק, נהפך לתיאור מצב מפוכח ומודע לעצמו, גם "הנואשות" עצמן – סוזן מאייר (טרי האטצ'ר) הנוירוטית; לינט סקאבו (פיליסיטי האפמן) הקורסת, גבריאל סוליס (אווה לונגוריה) הכוסית המתוסכלת, וגולת הכותרת, ברי ואן דה קאמפ (מרשה קרוס המדהימה), האישה שעושה לאנאליות מה שפיצ'ז עשתה ליהדות – מתפקדות מחד כנשים הכי שוות בסביבה, ומאידך, כבר הספיקו לדשדש את הקריירה שלהן במחוזות הנידחים ביותר על הסקאלה. היטיבה לתאר זאת טרי האטצ'ר, שאמרה שלוהקה לסדרה בדיוק כשחשבה שלא תוכל להיות יותר האז-בין ממה שהיתה.

זו תוכנית שהיא בת כלאיים ז'אנרית, אופרת סבון מבחינה צורנית, ופלאייר מאסכולת מייקל מור מבחינה טקסטואלית; קומדיה רומנטית לפרקים, שהיא הדבר הכי קרוב לטרגדיה שתוכלו למצוא בממיר; סאטירה נוקבת שהיא גם שיר הלל לפרסומות – קליפ הפתיחה שלה הוא אחד ממכתמי הפופ ארט המבריקים ביותר בסביבה. איך שלא הופכים בזה, הסדרה הרוויחה ביושר את כל הבאזז סביבה. אין דרך אחרת לומר זאת: "עקרות בית נואשות" זו הסדרה הכי טובה שמסתובבת היום בטלוויזיה. יודעים מה? היא אולי סדרת הטלוויזיה הכי טובה בשנים האחרונות בכלל.

"עקרות בית נואשות", יס פלוס, ראשון 22:00