פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אבידניום 2005" מתאר את החומר ממנו עשויה אגדה

      "אבידניום 2005" מתמודד בכבוד עם החומרים מהם עשויה האגדה. חיים פינקלמן על ההערצה והחמלה לדוד אבידן

      קשה לעשות סרט תעודה על אגדות. דוד אבידן, שמעליו מרחפת, אולי, רק יונה וולך, היה ללא ספק המשורר הנוצץ, הסקסי והמופלא ביותר שנחת אי פעם בקפה כסית. את עקבותיו ניתן לחפש רק בשמיים, אליהם הוא המריא שוב ערירי, בודד ומובס, לפני עשר שנים, ולכן, סרט תעודה בהחלט יכול לעורר חשד של חוסר אמינות. איך ניתן להתמודד עם המיתוס הזה של אבידן? מודרניסט עד לשד עצמותיו, אגו-טריפר הצמא לאהבה, חובב קרטה ופורנו, ומעל כל זה גם המשורר הבוטה והמבריק, שבתחילת שנות החמישים, בימי הצנע, כתב על תל אביב כמו שמשורריה הטובים יעיזו לחלום עליה רק שנים מאוחר יותר. סרטו של יהודה קווה, "הסיפור האמיתי - אבידניום 2005", מצליח להתמודד עם כל זה, ועוד הרבה יותר, ובלי להתבלבל בכלל.

      שלא כמו החתום על שורות אלו, יהודה קווה לא מתפתה לגלוש אל סופרלטיבים מוגזמים, אשר היו מעצימים את המסתורין שאפף את אבידן תמיד ממילא. מצד השני, לא נמצא בסרט גם את הנטייה השכיחה לנטרל את כל מה שמסתורי ומקסים, ואת הרצון המעייף להוכיח שאגדות בעצם לא קיימות באמת, ואבידן היה, בעצם, רק אגו-מניאק ונרקיסיסט. בדייקנות וללא פניות יש כאן תיעוד היסטורי של חייו, המקבילים למסלול של כוכב צונח: מהבטחה ענקית לשקט נורא, מילד תל אביבי ויפה, אשר בשנות החמישים, יחד עם נתן זך ויהודה עמיחי, ועם עוד יותר כריזמה ואפיל, ירש מאלתרמן ואלכסנדר פן את הבכורה על עולם השירה הישראלי, ועד לסוף המר.

      בין לבין אנו מתוודעים בסרט למורשת הספרותית שהוא כתב בתוכה, אבל גם להערצה שלו לטכנולוגיה ומחשבים. אנו שומעים על האסטמה שהוא סבל ממנה, ורואים הקלטות של הגברבר הצעיר מרים משקולות, משוכנעים באגואיזם הבוטה שלו, אך גם לא יכולים לעמוד אדישים לנוכח כמיהתו לרוך ואהבה. "אבידניום 2005", כאשר מקור השם של הסרט נעוץ באופן שבו אבידן תיאר את עצמו, כמין חומר כימי, מיטיב להתחקות אחר המתח הזה, אחר כל הניגודים הללו אשר מהווים את הסינתזה הטראגית של חייו.

      דרוש פסיכיאטר אלקטרוני

      דמויות המפתח הרבות מהגוורדיה הוותיקה של הספרות הישראלית, אשר מדברות על אבידן בסרט, ממחישות הכי טוב את הניגודים המסעירים האלו. נתן זך, למשל, אשר מבעד לחמלה שהוא מפגין כלפי המשורר שהזדקן כל כך רע עדיין שומר על הכעס הישן, על התרעומת אל מול אבידן הצעיר האינדיבידואליסט, החתיך והכוכב. אחיו, נדיב אבידן, מבליט עוד יותר את הכעס, אולי אפילו את השנאה לאח שאמא, במופגן, יותר אהבה, כעס אשר מתלקח יותר כאשר הוא בעצמו איננו יכול להתכחש לאהבה אליו. וכמובן - הנשים. כולן התאהבו בו עד כלות, וחיו אתו שנים של אופוריה בוהמיינית. ברוריה, למשל, מספרת על הבריחה מההורים והחתונה, ולילי על המחבוא הסודי של הטריפים, על השער ב"עולם הזה" ועל כורסת הזיונים הנשכחת. אבל כולן עזבו אותו, פגועות, וכולן מדברות עליו בחיבה, בחמלה ובהערצה גלויה. מרגש במיוחד וידויה של צפורן לוטם, אשר על אף שבשנותיו האחרונות ילדה לו בן, ועם כל המטען הרב של האהבה, לא יכלה לעזור יותר למשורר הזקן אשר העדיף את הממריצים והמשככים על פני החיים הפשוטים והבריאים שהוא היה יכול לחיות במחיצתה.

      "אדם זקן- מה לו בחייו?", כותב אבידן באחד משיריו, ומצוטט לקראת סופו של הסרט, המשבץ לאורכו, בתואם ובחן, שורות משיריו. יש זקנים שחייהם מלאים, אבל דוד אבידן לא היה אחד מהם. סופו של הסרט לא נרתע מלתאר את הריק הזה, השחור והנורא, כמו את החומר הנדיר הזה, אבידניום, אשר ממנו עשויה אגדה.

      "הסיפור האמיתי - אבידניום 2005", ערוץ 1, שני, 21:30