נינג'ה טו?נה

One Self הוא הפרוייקט החדש של די-ג'יי ואדים, מי שעומד איתן בקצה ההיפ-הופי בסימפוליאדה של נינג'ה טיון (ובלי להעליב את הרבלייזר לעיל). את מיסיו לעם היהודי הוא כבר שילם בכמה ביקורים עסיסיים בדינמו דבש, ומי שפספס אולי זוכר לו לטובה את "Your Revolution", שיר ששרה ג'ונז שרה באחד מאלבומיו (הפחות טובים). על העגלה הוא העמיס את הראפר בלו רום 13, שזימר באלבומים קודמים של ואדים, ואת יארה בראבו, גם היא כבר עבדה איתו בעבר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, וינק וינק, נאדג' נאדג'.

הסימביוזה על המיקרופונים היא החידוש העיקרי באלבום – ברגעים הטובים הפלואו הישר והמאנפף של בלו רום רוקד עם הקול האלכסוני והמחרמן של הבחורינה. הבעיה היא שרוב הזמן הריחוק הגיאוגרפי ביניהם (היא במזרח האוקיינוס האטלנטי, הוא בקצה מערב) מתבטא בדינמיקה של אתה-בית-אני-בית, מה שמשאיר אותנו להתמודד עם טקסטים לא משמעותיים ופלואו שלא ממריא.

וואדים? במקום לנצל את החממה היצירתית שמתבקשת מעבודה בצוות (למרות חלוקת האחריות הברורה) בשביל לחדש ולהמריא, הוא שוקע בביטים משלשום. אין ספק, בניגוד לאלבומים קודמים שלו, בהם הוא אירח ראפר שונה בכל שיר, התחושה המתקבלת הפעם היא של יצירה אחידה ויציבה יותר. ונכון גם שהוא מצא כמה סימפולים הודיים וערביים חדשים. אבל ברוב המקרים המוזיקה לא מספיק מעניינת במיקרו, ולא מגיעה לשיאים בהתפתחות במאקרו. אולי הוא סרג את כל זה סתם כי היה נראה לו מגניב להיות בלהקה.

וואן סלף, "Children Of Possibility" (אם.סי.איי, Ninja Tune)

הרבלייזר, ממפיקי ההיפ-הופ היותר מוכשרים על האי הבריטי, חוזרים עם אלבומם החמישי. אחרי היציאות האפלות והמהורהרות של הקודם, "Something Wicked This Way Comes", הם שמים אפוד ומסתערים על לונדון במרץ. הצמד (ג'ייק וורי ואולי טיבה) מחנים את האוטו בהיפ-הופ אינסטרומנטלי פינת נעימות סרטי בלש, כשבדרך הם משלבים בצורה כמעט שקופה Fאנק וסול, ג'אז עם ברייקים, פטיפוניזם וסימפוליזם, אלקטרו-פאנק וראפ.

גם כשהם נוגעים בהיפ-הופ, לרגע אחד זה בבריטיות מחושבת וסנובית ("Failure’s No Option"), וברגע אחריו זה הצד האמריקאי, הלא שפוי של המטבע, עם "Generals". פה הרבלייזר הולכים לקצה ההיפ-הופי של הסקאלה הייחודית שלהם, עם ביט שמזכיר את העוצמה והחצוצרתיות של "Worldwide Connected" מאלבומם האחרון, ועם חבורה מסטולה ולוחמנית של ראפרים על המיקרופונים. את הכנופיה מנהיגה ג'ין גריי (מה מה? ג'ין גריי!) המעולה, שמנצחת גם על שלושה שירים נוספים באלבום. לפעמים המעבר בין הביטים הקשוחים לאווריריות הג'אזית של קטעים כמו "Geddim" מקשה על תהליך העיכול, אבל ההפקה החמה והסוחפת תשאיר אתכם בעניינים.

דה הרבלייזר, "Take London" (אם.סי.איי, Ninja Tune)

ואם כבר אנחנו ביבולי הנינג'ה, מר סקראף החמודון זכה להוציא מחדש את אלבומו הראשון והנדיר, שהוא למעשה אסופה מ-1997 של סינגלים מוקדמים שלו. השנים לא עשו לו יותר מדי טוב, והקסם של הימים העליזים שבהם הוא וידידיו הגדירו מחדש איך עושים ביטים, אבד. לא שאין פה עניין - בשיאו, התקליט שומר על שעשוע (כמו למשל ב-"Chicken In A Box"), או על גרוב פאנקי ("Limbic Funk"). אבל לרוב זה אותו ביט רגוע, קצת משחקי סנייר-בייסדראם אנכרוניסטיים וסימפול מצחיק, מהסוג שקיד קואלה שולף מתוך שינה. בלתי הכרחי בעליל, ואת סקראף תמיד עדיף לתפוס כשהוא רותח על הפטיפונים מאשר כשהוא מזיע באולפן.

מיסטר סקראף, "Mrscruff" (אם.סי.איי, Ninja Tune)