השופט בן זונה

גילוי נאות: אני מת לחפוף את שיערו של אסף אברבוך. זהו, אבן נגולה. ועתה למלאכת ההשתעבדות לעונה החיוורת והמבולגנת של הממכר בפולחני ארצנו.

שעו קברניטי 'כוכב נולד' לתחינותנו והפסיקו עם הריטואל הנוראי של הכרחת המפסיד לשיר את שירו, שניות לאחר הדחתו הכאובה. אך ב"פיצוי" הפוך, הועפה הטובה במתמודדי אמש, שני גנזיה, והותירה אותנו מיותמים משמחת במה בניצנים. באקט תמוה ביותר, החליטו שלושת הקופים לעצום את עיניהם ולתת משום מה חסינות לגרועה במתמודדים, טלי מיכאלי. ואם זה אינו מספיק, הוסיף צביקה הדר שמן על מדורת לבי וחשף כי אכן מיכאלי הייתה עפה וגנזיה נשארת. זאת למרות מחמאות השופטים, זמן המסך המרובה והפריימים הרגישים על מאמא-מיכאלי. אין צדק. תוחזר גנזיה בגלגל הצלה.

שלב ההופעה החיה השלישי והאחרון נערך אמש באשקלון, ועורר בנו יותר מתמיד את הגעגועים לאולפן, אליו נחזור בשבוע הבא. נדמה שמעמד האולמות החזיר את הדר לימי החלטורות שלו, כשהוא מתבהם מתכנית לתכנית, עם דאחקות אוויליות, הפעלות אגדו? לקהל ופינג פונג קולני עם צביקה פיק. החזירו לנו קצת שפיות, קצת עריכה ומעט סדר בכאוס הפלסטי הזה. די לניסיונותיו הנואשים של המאסטרו פיק למצוא חן, די לפיוטיות המוטרפת של ריקי גל בדברה על המתמודדים מול הקהל.

רפרטואר אמש עמד בסימן הצדעה ליעקב גלעד, מהמיוחדים והרגישים בפזמונאי ארצנו. בניגוד לשבוע שעבר, עם שירי מנור, היה נדמה כי המתמודדים מחפשים את הדרך למילים האישיות והנוקבות, שמאכלסות כמעט כל שיר של גלעד. עמרי רוטברד, הפוסטר-בוי הצבאי התורן, בחר ב"הכל עומד במקום" של גלי עטרי, ואמנם נתן ביצוע טוב עם אינטרפטציות מרעננות, אך בתנועותיו נראה יותר דווקא כיונה עטרי אחרי מנת חוויאג' מקולקלת; טלי מיכאלי ביצעה את "ילדות נשכחת" - שיר שבשלוש מתוך כל ארבע פעמים שאני שומע אותו אני בוכה – והצליחה לקלקלו עם הרעדות וסלסולים מיותרים שבסופם ברייק א-לה ניצנים - פומפוזי ומטופש (וקיבלה דווקא מקלחת של סופרלטיבים מהשופטים); שיר ביטון בחרה גם היא בעטרי, עם "סתיו ישראלי", בביצוע טוב עם מחוות עדינות, אך הפגינה חוסר ביטחון וחיוורון מבהיל; שלומי סבן בחר ב"עיניים שלי", אתגר לא קל שבו הוא אכן לא עמד. אמנם הוא עשה בחירה מעניינת של התחלה בפזמון, אבל גם שר ישירות למצלמה, בטונים גבוהים מידי ובמימיקה רגשנית של סרט ערבי, תוך עיקום גבות סקעתי.

שני גנזיה, למרות צילומי החוץ שכללו סצינות פרחיות עם החבר בחוצות אשקלון, הפגיזה באופן מושלם עם "ארבע לפנות בוקר" הרביצי, תוך העמדה תיאטרלית עמוסת עליצות ושירה מושלמת. גנזיה היא חיית במה שנולדה להופעות חיות (אך קיבלה מגל את העלבון שבתואר "עינת שרוף"); ניצן קייקוב גם הוא בחר רביץ, עם "מילה טובה" מחמם הלב, ועשה זאת באופן קולח, טבעי ומקסים. גם בבוסר אפשר לנגוס (אך שובץ על ידי גל לעונה הבאה של 'אקזיט', פחות או יותר); אסף אברבוך הפתיע עם "ילד אסור, ילד מותר" הכואב והנוקב, ונראה כאילו הוא עושה מאמץ עילאי להתחבר לשיר. הביצוע אמנם היה טוב, אך אסף – אתה ילד מותר, על כל המשתמע מכך.

שתי פליטות מעניינות היו לקברניט הדר אתמול. הראשונה, בבחינת לעג לרש, הייתה במהלך המונולוג בשבחו של יעקב גלעד – לאחר שסיפר על גילוי להקת "בנזין" וטיפוחה של יהודית רביץ, אמר המנחה כי "גם אז כוכבים נולדו". נו, באמת. השניה הייתה בשלב החסינות, בו הוא פלט בפרודיאניות שיווקית לשופטים, את השאלה "למי אתם מעניקים חסו?ת" (במקום חסינות). ודי לפליטא ברמיזא. שוב, בשלב זה הכניסו לאולם את הקרקס – הפארסה המגוחכת המתקראת "מסלול 40+", הפעם עם מוכר לבני נשים שמשוכנע שהוא מייק בראנט ופנסיונר אשדודי שמשוכנע שהוא חוזליטו. את מה שגם סלקטור ב"גנקי" היה יודע לא להעביר, אין שום סיבה שיכאיב לנו בפריים-טיים של ערוץ 2.