איש בנגאלי בניו יורק

לגיבור "השם הטוב", בנגאלי יליד ארצות הברית, קוראים גוגול גנגולי. שמו הוענק לו במקרה. לפי הנוהג הבנגאלי, לכל אדם שני שמות: שם חיבה, שבו מכנים אותו ידידיו ובני משפחתו; והשם הטוב, לזיהוי בעולם החוץ. אשוק ואשימה, שזה מקרוב היגרו לארצות הברית, נתקלים בבעיה כשהם מבקשים להוציא את בנם הבכור מבית החולים, לאחר הלידה: הם נדרשים להעניק לו שם. כיוון שבארצם ניתן להתלבט בנוגע לשם שנים ארוכות, בני הזוג נתפסים לא מוכנים. בצר להם, שולף האב את השם גוגול, על שם הסופר הרוסי האהוב עליו, ניקולאי גוגול. שנים קודם לכן, בשעה שהאב כמעט ומצא את מותו בתאונת רכבת בהודו, הוא קרא בספרו של גוגול, "האדרת", וכשחולץ היה הספר מונח לידו.

למקריות תפקיד מרכזי ב"השם הטוב": תאונת הרכבת גורמת נכות לאביו של גוגול, ולאחר מכן שולחת אותו לצידו האחר של העולם, בניסיון לשקם את חייו; אם סבתו של גוגול שולחת את השם הטוב של גוגול בדואר, אך המכתב אובד אי שם בין כלכותה לקיימברידג', מסצ'וסטס. והסבתא-רבא מתה ולוקחת את סודה לקבר; גם המשך חייו של גוגול נראה מקרי משהו: הוא מתאהב ונפרד, מתחתן ומתגרש, מחליף את שמו לניחיל אך שמו המקורי מסרב להרפות ממנו. בדרך מתמודד גוגול גם עם מוות שרירותי ופתאומי. "והאירועים האלה הם שבנו את גוגול, עיצבו אותו, קבעו מי הוא", כותבת להירי, "יש אירועים שלקראתם אי אפשר להתכונן, ואחר כך מבלים חיים שלמים בחשיבה עליהם, בניסיון לקבלם, לפרשם להבינם. דברים שכלל לא היו צריכים לקרות, שנראים שגויים ולא מתאימים, ואלה הם שהכריעו בסופו של דבר".

המשפטים הללו משקפים, כך נדמה, את גישתה של להירי לכתיבה. בניגוד לסופרת מהגרת אחרת, זיידי סמית, שספרה "שיניים לבנות" היה עמוס ברוח, צלצולים ופירוטכניקה, בוחרת להירי לתאר 32 שנים בחייה של משפחת גנגולי בדרך מאופקת. ארוחה עשירה (ב"השם הטוב" תיאורי האוכל רבים ומעוררי תיאבון), קרב עם יתושים ופרידה קשה מתוארים באותה נימה כמעט. כך, לדוגמא, מספרת להירי על תאונת הרכבת: "שקוע בצרותיו של אקאקי אקאקייביץ' עם החייט, אבוד בשדרות הרחבות, המושלגות וסחופות הרוח של סנט פטרסבורג, בלי לדעת שיום יבוא והוא יגור במקום סחוף שלגים, עדיין היה אשוק שקוע בקריאה בשעה שתיים ושלושים בלילה, אחד המעטים בין נוסעי הרכבת הערים, בשעה שהקטר ושבעה קרונות ירדו מהמסילה הרחבה". להירי כמו אומרת: האירועים הדרמטיים ביותר, המסוכנים ביותר, תופסים אותך בשעה שאתה עסוק בענייניך היומיומיים. הטון הזה מסייע לדרמה להתחולל במקום החשוב באמת, בנפשו ובליבו של הקורא.

אולם, מעל "השם הטוב" מרחף בכל זאת סיפור מכונן דרמטי: העקירה וההגירה, הניסיון המתמיד להיקלט, תחושת הזרות והזהות המטושטשת. תחילה אנו נחשפים ללבטיה של אשימה, אמו של גוגול, הנקרעת ממשפחתה ונאלצת להיקלט במקום זר, בעוד בעלה שקוע בעבודתו כאקדמאי. ככל שההורים מזדקנים וגוגול מתבגר, הוא תופס את קדמת הבמה. גוגול עושה הכל כדי להתרחק מהוריו, להתרחק משמו, אבל שורה של מערכות יחסים, אליהן הוא נסחף באופן פסיבי משהו, מבהירה את עובדת היותו זר – לאו דווקא בצורה בה מתייחסת אליו הסביבה, אלא בתחושתו הפנימית. לאורך כל הספר המוקד הוא על התהליכים הנפשיים שעוברות הדמויות, שמתוארים בצורה אמינה ורגישה.

להירי מגלה אמפתיה רבה לבני משפחת גנגולי, והרבה פחות כלפי האמריקאים הבורגנים עימם מתרועע גוגול. הם בטוחים בעצמם, נטולי לבטים וקשיים, אבל מאחורי זה מסתתרת ריקנות והתבססות על צריכה וחפצים כאמצעים להגדרה עצמית. גוגול מעולם לא מרגיש שייך כשהוא בחברתם, למרות שאין הוא מצליח לנסח לעצמו מדוע. העובדה הזאת מסבירה אולי את הצלחתו של "השם הטוב": הוא מדבר לא רק למהגרים, אלא לכל מי שמרגיש קצת זר בעולם, לכל מי שלעיתים לא מרגיש שייך, לכל מי שחש כי אינו בסוד העניין, על אף שחי תמיד באותה מדינה.

תרגום הספר לעברית הוא בוודאי מלאכה מורכבת ולהירי היא אכן סופרת מיומנת, אך עדיין ההצלחה החלקית.של המתרגמת, שלומית אפל ועורכי הספר מתסכלת. הביטוי "ברגיל" הוא אולי תקני מבחינת חוקי השפה העברית, אבל אינו שגור במיוחד. ב"השם הטוב" הוא חוזר פעם אחר פעם, בצורה צורמת למדי ("ברגיל התקיימו שם שיעורי בית הספר של יום ראשון", לדוגמא). במקרים אחרים, התרגום פשוט לוקה בסרבול מיותר: "בסופו של דבר הוא מוצא את עצמו במטבח, שדונלד מתחיל רק עכשיו להכין שם ספגטי ברוטב צדפות. המטבח הוא מטבח ישן מאחת היחידות להשכרה לשעבר, שהם משתמשים בו עד שיהיה המטבח החדש שלהם מוכן". "השם הטוב" ראוי לתרגום טוב יותר.

ג'ומפה להירי, "השם הטוב", (עם עובד-ספריה לעם)