מירי סגל

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

למרות שבדרך כלל אני לא מאזינה למוזיקה, אני שומעת די הרבה את "פמילי בוצ'רס", הלהקה של החבר שלי, אורי פרוסט. חוץ מזה, יש לי חבר ששמו סמי והוא לקח על עצמו את החינוך המוזיקלי שלי. הוא אספן כפייתי של מוזיקה, ופעם בשבוע הוא מכין אוסף חינוכי עבורי. לאחרונה הוא מנסה להכיר לי רוק אלג'יראי-צרפתי, ובעיקר את ראשיד טאהה. פעם היו שונאים את הצלילים הגרוניים במוזיקה הערבית. לטאהה יש צלילים שמורכבים מאוסף של תנועות גרוניות, וזה נפלא בעיניי.

מה מזין אותך יותר - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני ניזונה בעיקר מספרים ואינטרנט. אני לא מסוגלת להתמודד עם ערוצי התקשורת הישראליים בטלוויזיה, ואני מפחדת מההשפעות האפשריות של הטלוויזיה עליי; ממשטרת המחשבות והמניפולציה התקשורתית. אני ניזונה מחדשות בעיתונים והאינטרנט משמש לי כהרחבה של הזיכרון. יש לי אובססיה לסופרים. בזמן האחרון אני קוראת הרבה את רוברט ואלזר, סופר שוויצרי שגמר את חייו בבית חולים לחולי נפש. קראתי כמעט את כל ספריו. כשהוא אשפז את עצמו מרצון הוא אמר, "הגעתי לפה לא כדי לכתוב, אלא כדי להיות משוגע". הוא סופר נפלא ובהוצאת עם עובד התפרסמה אחת מיצירות המופת שלו - "עוזר לכל עת". הכתיבה שלו מתאפיינת באופטימיות שצומחת מתוך פסימיות מוחלטת, ממצב של אחרי החורבן. הספרים של ואלזר הם חצי אוטוביוגרפיים ומתרחשים בעולם שבו תקווה לא יכולה להגיח מתוך סטרוקטורות קיימות, לא מדת ולא ממצב משפחתי כלשהו. כל המנגנונים שהיו אמורים לקיים כינון פוליטי בעל ערכים חיוביים נחרבו. ואלזר פוגש את העולם מתוך חורבן הערכים. בעיניי הוא אחד הגדולים, והוא נשמר באלמוניות יחסית. ואלזר היה ידוע לקבוצה קטנה של אינטלקטואלים. כשקפקא פרסם את הספר הראשון שלו, מוסיל כתב עליו שהוא "מקרה ואלזר".

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב דרך יפו והחלון שלי צופה לאזור כיכר המושבות ורחוב העלייה. הייתי משנה את מצב האוויר. הייתי שמה טורבינות ענקיות שיביאו אוויר מהים. תארי לעצמך שבמנהרה התת-קרקעית היו מתקינים צינורות ענקיים שיביאו אוויר מהים, ובמנהרה היו מרגישים זרמי אוויר במקום את הצחנה התל-אביבית. עברתי לגור בשכונה לפני שנה וחצי בערך, ולמרות שעברתי רק 500 מ' ממקום מגוריי הקודם, הגעתי למקום שונה לחלוטין. אז החל הציד של העובדים הזרים ובשכונה היה מאפיין של אומללות שלא היה קיים במרחק קטן משם. חשבתי לעצמי שאנשים נוטים להסתובב באזור הזה עם הראש באדמה וכך נולדה העבודה "שפלת סתיו". ניסיתי למצוא שם חדש לשכונה והשם שמצאתי הוא ההיפוך של "רמת אביב". הרחובות מוקרנים הפוך, והצופה צריך להביט על הרצפה, שמלאת שלוליות, כדי לראות את הרחוב כראוי. ניסיתי ליצור תיקון למצב שבו חיים האנשים וגם לשאול באופן אירוני האם אמנות כלל יכולה ליצור תיקון. כדי לראות את הזווית של דיירי השכונה, הצופה צריך ללכת עם הראש באדמה. ניסיתי לשאול אם יש אפשרות לשינוי.

למי היית מכניסה מכות?

לאף אחד. אני חלשה מדי לפעולה כזו, למרבה הצער.

מה ההתמכרות שלך?

אני בנאדם שמתמכר לכל דבר. יש אנשים שיש להם הרגלים ויש אנשים שיש להם אובססיות. אני אדם אובססיבי וזה אומר שאין לי הרגלים, אלא רק אובססיות.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את גלית אילת מהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, בגלל שהיא אף פעם לא מסכימה שיזמינו אותה ומתעקשת לשלם בעצמה.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי רוצה שהאקס שלי יראה את התערוכה, אבל הוא גר בירושלים. הייתי רוצה שגם שרלמיין פלסטיין (Charlamagne Palestine) יראה את התערוכה. פלסטיין הוא מוזיקאי שעוסק בתופעת התהודה. הרעיון הוא שלכל אובייקט יש תדר תהודה משלו. הוא יהודי ששינה את שמו, ואמן ייחודי בכל צורה. אם משהו לידך זז בתדר שלך, את תזוזי גם. הקונצרטים שלו לפסנתר מתחילים בצורה מאוד מונוטונית ולא לאט מתחילים לשים לב לשינויי התדרים במיתרים, עד שכל הפסנתר מהדהד ולפעמים המיתרים פוקעים. הוא מאסטר של סאונד פיסולי.

www.ubu.com - אתר שעוסק בדאדא ואמנות אוונגרד, וניתן למצוא בו קטעים מקוונים וקטעים ווקאלים

www.familybutchers.com - האתר של להקת שוחטי המשפחות

http://rachidtaha.artistes.universalmusic.fr/ - הרשמי של ראשיד טאהה

www.charlemagnepalestine.org/intro1.swf - החוויה של פלסטיין

www.resonancefm.com/ - אתר תחנת רדיו של אמנים מלונדון

http://home.online.no/~anlun/bots.htm - חברים דמיוניים

יעל מוריה, אדריכלית נוף, שלחה את מירי סגל (39) לבדוק את כיכר השעות היפות. סגל, חמושה במצלמת ווידאו ודוקטורט במתמטיקה, גילתה שבין הבניינים המרכיבים את בית הטקסטיל בואכה דן פנורמה ניצבת לה כיכר משופצת ומרווחת. בכיכר השעות היפות יש מקווי מים, גינות, תאורה, הכל חוץ מפרט אחד קטן שאיש לא נותן עליו את הדעת. חוץ מהמתכננים שלה וכמה אנשים שמסתובבים בין הבניינים, איש אינו יודע על קיומה.

במרכז מחסום קלנדיה ניצבות להן היום במעגל כמה לבנים שמסמנות כיכר שנעלמה. לפני כשנה וחצי, כשהגיעה אליה סגל, הכיכר היתה ממוקמת במקום קצת שונה (בהתאם לשינויים שכופה הממשלה ואילוצי מחסומיה על האזור) וסביבה היה שוק צבעוני של פיצ'פקסים בעשרות צבעים. הכיכר היתה מרכז שוקק חיים של פעילות מסחרית, אבל אז הגיעו המשאיות של עיריית ירושלים, העמיסו עליהן את הבאסטות ונסעו לדרכן. היום נשארו שם רק כמה דוכנים של אוכל ושתייה, זכר לשוק האוכל שתמך, מצידו, בפיצ'פקסים. נראה שככה כן בונים חומה.

כשסגל איגדה את שתי הכיכרות למיצב וידאו אחד, היא ראתה לנגד עיניה שני סוגים של מופרכות, "שני סוגים של שממה, אבל בתוך מקום שיש בו חיים", היא מציינת. היא ניסתה לבדוק את נושא הכיכר כמקום שמארגן ויוצר אחדות וביחד אנושי. כדי לצור את התחושה, היא פונה לשתי כיכרות "פיקטיביות", כהגדרתה. קלנדיה מייצגת מבחינתה את שיא ההבדלים הסוציו-גיאוגרפיים שמתקיימים בין החברה שחיה בישראל לבין זו שחיה בצד הפלסטיני. כיכר השעות היפות הפכה, לדבריה, לחורבה מהרגע שבו בנו אותה. איש אינו יודע על קיומה והיא באה רק למלא את משבצת חובות העירייה לציבור. התוצאה היא מיצב חוויתי מאוד (צופה אחד ציין שלא מומלץ לבוא על בטן מלאה) שמוצג בגלריה דביר עד ה-21.5.

עבודות נוספות של סגל מוצגות בימים אלה גם בתערוכה שנערכה לרגל 10 שנים לפרס גוטסדינר במוזיאון תל אביב, חולמים את האמנות/חולמים את המציאות" (שם מוצגת גם העבודה "שפלת סתיו"), ובתערוכה הקבוצתית החדשה של מורי קלישר, "עבודת צוות", בה ניתן לחזות בדימויי סטילס מכיכר השעות היפות.