וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תדמית ציבורית בע"מ

איל פרידמן

18.5.2005 / 9:38

הגלגול הנוכחי של הפוסט-פאנק מתרחק מהרחבות ומתקרב לאוזניות. איל פרידמן על החדשים של ווייטי וטום ווק

תופעה חדשה ומעניינת בתולדות הפוסט-Pאנק של המאה ה-21. השנים האחרונות בישרו התעוררות יצירתית פראית בכל הנוגע לשילוב בין האוס מסיבתי, Fאנק מחרמן, רוק-אנ'-רול מטונף ואלקטרו-טכנו אפלוליים. עד עכשיו התוודענו בעיקר למפיקי על של להיטי רחבות, דוגמת DFA, איוון סמאג' (בלאק סטרוב) או טרוור ג'קסון (פלייגרופ), ולהרכבים סוערים ותוססים, קולקטיבים של נגנים, שמבעירים בסשן משותף את כל החיות האפשרית בחיבור הססגוני הזה. כלומר: צ'ק-צ'ק-צ'ק, אל.סי.די סאונדסיסטם, הראפצ'ר ואאוט-האד. והנה מגיע לו זן אחר, לא רחוק שנות אור מההתרחשות הקיימת, אבל מיוחד בפני עצמו. זה הפוסט-Pאנק החדש, אבל בדמותם של סינגר-סונגרייטרים. לא, אל תתחילו לחשוב אפילו על גיטרות אקוסטיות ושירים שקטים שקטים נוסח אליוט סמית ז"ל או דבנדרה באנהרט יבדל"א. אלה פשוט להקות של איש אחד, אבל כאלה שלא מכוונות לקרחנת ריקודים מחד, ולא להשתוללות של להקה מאידך. זה פוסט פאנק אישי, להאזנה ביתית.

אופטימיות זעירה

קחו את נתן ג'יי ווייטי למשל. מאד לא Fאנקי, מכונס בעצמו יותר מכל דמות אחרת בז'אנר. אלבום הבכורה החדש שלו, שכולו מנוגן ומושר על ידו, הוא יצירה שהייתה יכולה להיות חושפנית ואינטימית, אלמלא היה מכסה את הטקסטים שלו במקצבי אלקטרו אייטיזיים ובמסכי גיטרות מלוכלכות סטייל ג'יזס אנד מרי צ'יין. זו גם בעצם נקודת מפגש נוספת, בין הפוסט-פאנק לרוק שוגייזרים. ב"Tantrum", למשל, אני דווקא שומע אליוט סמיתיות. "למה שאצטרף אם לא אוכל לקבל את מה שאני רוצה" הוא שר, באינטונציה שמאד מזכירה את המנוח, אבל הגרוב מונע קירבה מיידית לזמר. הוא לא תובע מכם להקשיב למילים, הן כבר יגיעו אחרי שתנענעו את הראש מספיק פעמים עם הביט. קטעים כמו
"Can't Go Out, Can't Stay In" ו"האהאהא" מזכירים לי את "אוטובאהן 66", השיר שטו-לון-סוורדסמן הפיקו לפריימל סקרים באלבומם "Evil Heat". שילוב בין שירה פסיכדלית, מקלדות ניו-ווייב ותופי הארד רוק מלוכלכים ומדיטטיביים, שנשמעים כל הזמן על התפר שבין התיפוף המונוטוני של מג וייט לבין אלה של ELO (פופ או לא, היה להם סאונד תופים רוצח אז בסבנטיז). הסאונד הזה שלו משך אל ווייטי כמה שמות חמים כדי שיעשה להם רמיקסים. בין השאר הוא הספיק כבר לרמקסס את בלוק פארטי, כרומאו, סולוואקס, רילקסד מאסל (הרכב הצד של ג'ארוויס קוקר מפאלפ), הפרודיג'י ואפילו קיילי מינו. לקראת סוף התקליט מגיע שיר הנושא, "האור בקצה המנהרה הוא רכבת". בלדה מרחפת ומרגשת, מין "Dream A Little Dream Of Me" גירסת השוגייזינג, עם גיטרות הוואי משייטות באוויר, שיכלה לככב גם בפסקול "טווין פיקס" עם ווייטי הביישן בתפקיד ג'ולי קרוז.


ווייטי, "The Light At The End Of The Tunnel is a Train" (יבוא, 1234 Records)

עיוורת אותי עם מדע

ואם הניכור ההפקתי של וייטי אמור אולי להגן עליו ועל השירה התמימה, הילדותית שלו לעיתים, אזי הניכור של טום ווק מגיע קודם כל מהשירה עצמה. דווקא אצלו, ילד הפלא החדש של הפוסט-Pאנק, הכל מונח על השולחן. הלחנים קליטים והמנוניים בהרבה, ההפקה בוטה וחמה. אבל זו השירה שלו, מהאקדמיה לפיתוח קול ע"ש גארי ניומן, שתמיד תמנע ממנו להיות הסינגר-סונגרייטר שמתחבר לאקוסטית ויושב איתכם בחדר השינה, אלא תעמיד אותו בצד של פיטר מרפי, מאחורי סורגי הבמה בסרט האייטיז "הרעב", בעוד הוא שר את "בלה לגוסי מת". טרוור ג'קסון כבר שם על ווק אוזן ורמיקסס את "If You Want" שלו, ומי שהחתים אותו באופן מוזר הוא דווקא הלייבל טאמי טאץ', חברת התקליטים של איש הגרוב המעודן טים "לאב" לי.

מהקול העבה והעמוק שלו וסגנון השירה האינדי-אמריקאי ממש קשה להאמין שווק הוא גם חתיך, גם צעיר וגם מגיע מלונדון. יש לו יותר מידי נתוני כוכבות עתידיים ומערך ציפיות גדול מכדי שההייפ לא יהרוג אותו, עוד לפני שזה יתחיל. וזה יהיה חבל מאד אם זה יקרה, פשוט מכיוון שאלבום הבכורה החדש שלו, "We Have Sound", הוא אסופה לא מושלמת של שירי פופ מעוותים וברובם גם מקסימים. "C-C", שיר הפתיחה שלו, מחבר בין אסתטיקת הפקה גאנג-אוף-פורית ללחן סיקסטיזי כובש שכאילו נכתב על ידי הקינקס. "אני לא נפרד" הוא להקת ההוליס נכנסת ל-"House Of Jealous Lovers". מייד אחריו, ב-"If You Want", הוא מזכיר ברמה שאי אפשר בכלל לתאר את תומאס דולבי, מימי הניו-ווייב המד"ביים של אלבומו הראשון ("The Golden Age Of Wireless" מ-82'). יש שם גבול מאד מטושטש בין הומור מודע לעצמו לבין רצינות מוגזמת, בעוד ווק הוגה משפטי שפר כגון "אם אתה רוצה אש אז כדאי שתפסיק לעשן" או "אם אתם רוצים שקרים אז כדאי שנתחיל להתוודות".

זה חלק מהקסם האייטיזי שמאפיין אותו. לא ברור אם האמירות שלו הן פוסט מודרניסטית או נטולות ציניות, אבל הוא משאיר גם די מקום לפרשנות. אני שומע בו את הווארד דיבוטו של ימי מגזין ואת סטיבן מריט של המגנטיק פילדז. מצד נוסף, "A Little Word In Your Ear" הוא השיר הכי כיפי שהטוקינג-הדס מעולם לא הקליטו, וב-"Cover", האהוב עלי בתקליט, הוא שר: "זו הדרך שבה את אומרת את השם שלי, כאילו שאת מתבדחת. בגלל זה אני מכסה את אוזניי כשאת מדברת אלי". שם ובעוד כמה מקומות הוא מזכיר לי את "Intolerance", אלבום הסולו שהוציא ב-89' גרנט הארט, אחרי שעזב את האסקר דו. שלל השפעות, אבל הבחור לא הולך לאיבוד בתוכן. כמו ווייטי, גם טום ווק שחרר אלבום עמוס במטען אישי, עם מספיק מרחק ממי שמוכן להאזין לו. מספיק כדי לא להפוך את עצמו לחשוף מידי, ומספיק כדי שנסתקרן ונרצה לגלות ממנו עוד.

טום ווק, "We Have Sound" (הליקון,Tummy Touch)

sheen-shitof

תמיד איתכם

מתקדמים לברי המים של תמי4 - במבצע חודשיים ראשונים בחינם

בשיתוף תמי4

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully