הסולחה

אלף "פופוליטיקות" לא יצליחו לכבות את השנאה והזעם שבין הציבור היהודי דתי והציבור הערבי מוסלמי. לעומת זאת, כמו שתמונה אחת שווה אלף מלים, כך סרט תעודה אחד שווה מאה שנות סכסוך. גם אם יעבירו לי שיעור בהיסטוריה של ירושלים ע"י פרופסור משלום עכשיו או לחילופין ע"י תלמיד של ברוך מרזל, פניהם הנרגשות של אבו באסם ודני רובינס כוכבי הסרט ילמדוני הרבה יותר. אמש, עברתי חוויה בסרט התעודה "שלום אבו באסם" של ניסים מוסק (ערוץ 2, 22:45, אמש). יותר מכל למדתי אמש, על דרך הרגש, דבר אחד מצער מאד; כל תושבי מעלה חלדייה, שברובע המוסלמי בירושלים, הם קורבנות של ההיסטוריה. כך גם כולנו.

אם ננסה למצוא הגיון של צדק מי הם הבעלים החוקיים והמוסריים של מעלה חלדייה או רחוב חברון בעבר, יתכן ונמצא תשובה אחת מושכלת. האמת היא מורכבת יותר והיא בעיני המתבונן. לערבי הפונדמנטליסט ולמתנחל הקיצון ביותר יש תשובה אידיאולוגית וודאי, אולם אף אחד מהם לא יוותר אדיש מול כאבם ומצוקתם של אבו באסם המקסים, רפיקה שובת הלב ודני רובינס מלא החמלה.

משפחתו של אבו באסם גרה בבית של יהודים משנת 48 ויהיה את מי שזה יכעיס, אבל למותו בסוף הסרט איש לא יכול להישאר אדיש. מוכר חומוס פשוט וחביב, שכל מה שהוא שרצה היה שהילדים הערבים והיהודים ישחקו יחד – ולו, רק יגידו שלום ובוקר טוב.

מעלה חלדייה נראה כרחוב ללא מוצא מבחינה פוליטית. רובע מוסלמי ובו ישיבות פונדמנטליסטיות של "עטרת כוהנים" וישיבת "שובו בנים". מוסלמים ילדי המקום ויהודים מתנחלים. וגם, בניין ששרון רכש בסוף שנות השמונים, לא אוכלס אך מאובטח בשלושים מליון שקל לשנה מדמי משרד השיכון. משנת 86' ועד היום עוברי האורח במקום היו רבים – האינתיפאדות, הסכמי אוסלו, רוצחי אליהו עמדי (כנראה מג'נין), דוקרים למיניהם, שורפי חנויות ובתים של ערבים, מתנחלים המפגינים כוח וריבונות. על מה שאנחנו קראנו בעיתון במשך כמעט עשרים שנה, שם זה קרה מדי יום ברחוב.

אני מניח שלא כולכם צפיתם וחבל, כי מה שקורה שם יכול להעביר בתחושה לפחות את מה שעובר כאן, כפועל יוצא, על כולנו. מעלה חלדייה הוא מיקרוקוסמוס מוקצן של כל ההוויה הישראלית. איפה שתוכניות הריאלטי המעובדות נכשלו, סרטי התעודה מהסוג של ניסים מוסק מצליחות. המראות, הקולות, הצבעים, הטיפוסים, ההתבטאויות, הדיאלוגים והמונולוגים, שנאמרו שם, העבירו בי צמרמורת. פיסת מציאות ללא פיתרון מניח את הדעת והלב בעתיד הנראה לעין. מוסק הביא אלינו לטלוויזיה מאוחר בלילה את מה שלא נעז לראות בעצמנו בלכתנו שם באור הבוקר. המקום מסוכן, נפיץ. כמו גורלנו.

רצועה מהחיים היא סדרת סרטי תעודה מסוג המובחר. טלוויזיה חווייתית עם שליחות. אני חסיד גדול של הלימוד החווייתי בתנאי שהחווייה תהיה פנורמית; תביא את כל הפנים השונים של חלקת מציאות קטנה אחת. מעלה חלדייה של אבו באסם ודני רובינס היא כזו. היא מציגה זוויות רבות לאמת הסובייקטיבית, עוברת את שלב ההיגיון ומי הצודק אל הרגש של כל אחד מאתנו. עמדתי הפוליטית אינה רלוונטית, כי התאהבתי בתושבי המקום. על הזין אידיאלוגיה, אני כבר מתגעגע לאבו באסם, וכל רצוני הוא שלכולם שם ברחוב, יהודים ערבים, יהיה רק טוב.