נקמת האובססית' מכה שנית

לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה-רחוקה, הייתי בן 8. תכנית בשם "החבובוטף" ערכה מחווה ל"מלחמת הכוכבים". סקרן, ניגשתי לוידאו-חזי במרכז המסחרי ושכרתי את הסרט. אחריו את "האימפריה מכה שנית" ואת "שובו של הג'דיי". כך למדתי לאהוב קולנוע, והמנוי בווידאו-חזי הפך לאובססיה יקרה עבור הוריי. מאות פעמים ראיתי מאז את הטרילוגיה, ובכל פעם גיליתי רבדים חדשים, מושאי הזדהות נעלמים והשראות מפתיעות.

"מלחמת הכוכבים" היא היצירה שהשפיעה יותר מכל אחת אחרת על הקולנוע המודרני, לא רק בממד הטכנולוגי, אלא בשזירת הסאגה, בחיבור בין מיתוסים ויסודות הפסיכואנליזה, בטוויית פסקול מהפכני שלא היה וכנראה לא יהיה כדוגמתו, ובעיקר – ביכולתה להיות מעטפת לכל כך הרבה מעריצים. זאת בשל ריבוי הממדים - בין הסיפור הפשוט, הפשטני אפילו, על מלחמת הטוב ברע, לבין התימות המורכבות של היסטוריה, דת, מיתוסים, איד-אגו-וסופר אגו, תיאוריות פרוידיאניות ועוד ועוד. על פני 18 שנה של הגייה בסאגה, בתוך ממד הערצה פרטי לחלוטין – ללא פורומים וירטואלים, התעמקות ב"יקום המורחב" שבנו המעריצים לאורך השנים או ביקור בכנסים של גיקס שמתים שצ'ובאקה יחתום להם על הקלפים – בניתי לי מיקרוקוסמוס תרבותי. כשאוסף המרצ'נדייז הענק שלי ממלא חלק נרחב מהבית, אני צופה שוב בסרטים וחוזר לבייסיקס, מגלה מה זה לאהוב קולנוע שנוצר מתוך אהבת קולנוע. שנטווה מתוך תמימות ילדותית, עושר תרבותי וסקרנות אין-קץ.

כשהודיע ג'ורג' לוקאס על תאריכי יציאת הפריקוולס – כולם בהפרשים מדויקים של 3 שנים אחד מהשני – השתעבדתי לשעון החול שנכפה עליי, וגידלתי ציפורניים ולו בשביל לכסוס אותן. שש שנים אחרי שיצא "אימת הפאנטום" ושלוש אחרי "מתקפת המשובטים", אני מוצא את עצמי שוב ושוב מסנגר עליהם, כחייל בודד מול דיוויזיות שלמות של מעריצים שדודים. הטענה העיקרית שלי, היא שגם הם - המעריצים - לא כיילו את עצמם לציפיה הנכונה. דבר לא יחליף את הטרילוגיה המקורית, אין אפשרות כזו. הקונסטלציה שנוצרה בה – בכתיבת הסיפור המקורי, איסוף החבורה שסביב ג'ורג' לוקאס, כולל בחירת שני במאים ושני תסריטאים מושלמים – היא חד פעמית. כזו שלא תחזור. אבל היי, גם התקוות-שבתום-הייאוש של עידן פוסט ניקסון או התמימות של טרום הרייגניזם. לוקאס, ראוי לציין, תמיד היה כן בכוונותיו. הוא חיכה לעשות את הפריקוולס לכשיהיו לו הכלים הטכנולוגיים למימוש חזונו, והוא גם הודיע כי הוא יתסרט ויביים את כל שלושת הסרטים, תוך הודאה בנכויותיו כבמאי (בעיקר בעבודה עם שחקנים) וכתסריטאי.

בטרילוגיה המקורית היו לכל שלושת הסרטים תפקידים, כשהם יוצרים בכך מסגרת ייחודית לסאגה. הראשון פתח את הצוהר למיליוני המעריצים, עם סיפור פשוט על נער חווה שיוצא לקרב בחלל. המשחק בו היה גרוע, האפקטים דלים (מדהימים לתקופה, ובכל זאת) והדיאלוגים מביכים. אך הוא היה מושלם. אינטרודוקציה למשהו אפי, הגדול מסך חלקיו. "האימפריה מכה שנית" הוא הטוב בסדרה, אפל, טעון, מורכב ומתוסרט לעילא – לב לבה של הטרילוגיה, בדיוק כפי שהוא אמור להיות. "שובו של הג'דיי" סוחף, מפתיע ומנתב בקצב מהיר ומושלם לקראת הקתרזיס. בדיוק בשל כך, למרות שגם אני רציתי לכסח את "אימת הפאנטום" בשל חסרונותיו הרבים, לא עשיתי זאת. הוא הניסוי והטעייה של לוקאס בטרילוגיה החדשה, כמו גם מיצובה במקום אחר, מקום של ציפיות נמוכות יותר – אחרות לגמרי.

תפקידה של הטרילוגיה החדשה אינו לעשות מהפכה קולנועית, להביא סיפור חסר תקדים בעושרו ולפתוח פתח להתעסקות תרבותית שלמה. זה כבר נעשה. תפקידה הוא לייצר קולנוע שכולו פאן, עשיר ומהפכני טכנולוגית, ולהרחיב את סיפור המסגרת של הסאגה תוך יצירת משקל לטובת דמות אחת (אנאקין) אל מול אחרת (לוק). ניתן להודות אולי רק כי "אימת הפאנטום" נדמה כמעט כמיותר בתוכה, מלבד האקשן הסביר שבו וההתרגשות שבהכרת הדמויות המרכזיות (פלפטין, אובי ואן, אנאקין) בצורתן הגולמית.

התמקדות במצופה מ"נקמת הסית'" תוליד אכזבה מסוימת. לוקאס נחל בו כישלון חלקי. כן, הוא סגר את כל הקצוות מבחינת העלילה (מלבד הנחיתות הטכנולוגית של הגלקסיה בטרילוגיה הקודמת, אך את זה לא ניתן להשיג סיפורית) – אך האלמנט החשוב ביותר, מעברו של אנאקין לצד האפל, נעשה ביד גסה. במקום להגיע לתהומות עמוקים בנפשו ב"מתקפת המשובטים" ולהביא את אנאקין לפרק השלישי כשהוא כבר מיוסר ומתחבט, אנאקין פותח את הסרט במקום כמעט זהה – מלבד יכולותיו המשופרות כג'דיי. הוא אינו בוגר ונבון כמי שעומד להוביל עם הקיסר את הגלקסיה, והוא גם אינו מעורער ומתחבט כמי שעומד ליפול לצד האפל. התהליך שהוא עובר בסרט, ובעיקר נקודת המפנה המהירה-מידי, משועבדים לסיבה בעייתית, כשגם החזיונות של אנאקין למעשה מולידים את התוצאה שהוא יוצר בעת הדרדרותו. המעבר של דארת' ויידר ב"אימפריה" ו"שובו של" מדמות הרשע האימתנית ביותר שנראתה בקולנוע לגאולה מרגשת – וחזרה להיותו אנאקין - בסוף הטרילוגיה המקורית, היא הקתרזיס הסינמטי התמים והיפה ביותר שהכרתי. מה שנובע בעיקר מאמינותו. כעת, התהליך ההפוך של נפילתו של אנאקין לצד האפל וקבלתו את הזהות של דארת' ויידר אינו עומד אל מול מקבילו ובכך מתקשה לייצר הזדהות טוטאלית עמו, כמו זו שהייתה לנו עם לוק.

"נקמת הסית'" הוא האפל, האמיץ, המהיר והמסוגנן ביותר מכל שלושת הפריקוולס. הוא גם הטוב מביניהם ללא צל של ספק. אם ישנה דמות שאפשר לקרוא לה מושלמת לחלוטין בתום ששת פרקי הסדרה, היא דמותו של אובי ואן. היא נבנית בכל שלושת הסרטים עם יואן מקג'רגור בצורה מדהימה – המסירות, הלהט, הטעות וההכרה בה, היציאה לגלות, כולם נוצקים בצורה מושלמת, כהכנה לנווד הזקן בן קנובי, אלק גינס המנוח שהוסיף את הנופך הממלכתי, השייקספירי לטרילוגיה המקורית. בראי הסאגה הסרט עושה את עבודתו – מחבר קצוות, מלעיט אותנו בדמויות חדשות (ג'נרל גריווס הרשע הוא הברקה) ובהרחבת גבולות הגלקסיה הידועים לנו ומוביל אותנו היטב לפתחה של "תקווה חדשה". בהטיית המשקל לאנאקין - לוקאס הצליח פחות. כמוטיב היד הנכרתת שחוזר על עצמו בסדרה, ניתן לומר כי יש גדמים שאף טכנולוגיה לא תחזיר להם את גדולתם – בדיוק כמו ש"נקמת הסית'" לא יחזיר לנו את ילדותנו. וטוב שכך.