רצף לא רצוי של אירועים

צה"ל יורה, החיזבאללה משיב, צה”ל מגיב, החיזבאללה עונה, צה”ל מחזיר, החיזבאללה מפציץ, צה”ל מבעיר, החיזבאללה מזהיר. הסלמה בגבול הצפון. אלוף פיקוד הצפון בני גנץ מדגיש שלא מדובר בהסלמה, מדובר ב"רצף לא רצוי של אירועים". הנה לכם מכבסת המילים הישראלית בפעולה: כל מושג שעלול להדאיג את העם הרדום בציון עובר מיד כביסה בהרתחה עם השריה, מלבין כביסה וסחיטה כפולה. "זו מילה יותר מדי גדולה כדי להשתמש בה" אומר האלוף על "הסלמה", ובמקומה שולף משפט שלם. ומה הלאה, אילו מילים נוספות נזרוק למכונת הכביסה של המילים? אם היו לכוחותינו הרוגים בלחימה הזאת היה אולי אומר האלוף: הרוגים זו מילה גדולה מדי בכדי להשתמש בה, מדובר ב"רצף של חיילים לא חיים".

רצף לא רצוי של אירועים הביא את ג'ודי שלום ניר מוזס לעמדת אשת שר החוץ. רצף קודם יותר של אירועים לא רצויים הביא את סילבן שלום לתפקיד שר החוץ, והרצף הזה של רצפים לא רצויים הביא את כולנו להתפלש בביב השופכין של פרשת "אשת השר ועוזר השגריר". הגברת הראשונה של החוץ מתנהגת כבת טיפש-עשרה בהופעה של הראל מויאל (או סקעת, תבחרו אתם בשבילי זה אותו דבר) בכל פעם שמפורסם מגיע לארץ. הפעם היא רצתה פגישה עם מדונה, עוזר השגריר לא ארגן, ובלילה בלילה במיטה ג'ודי דרשה מהשר לפטר. אז היא כן מתערבת או לא מתערבת, זו השאלה שהעסיקה אותנו השבוע. תענו לבד, תסתכלו רגע על התמונה של סילבן,

ועכשיו בג'ודי.

מה אתם חושבים, מתערבת או לא?

מדונה - קחי את עוזר השר המפוטר ותני לו משרה אצלך. אחרי הכול האיש חירף את פרנסתו והציל אותך מפגישה מעיקה עם האישה בעלת הרצף הכי לא רצוי של שמות.

בני סכנין שברו את הגביע. לא כמטאפורה, ממש ככה, הערבים שברו לנו את הגביע. לא משהו שהיינו שומעים עליו אם זה היה קורה לקבוצה יהודית - הגביע היה מוחלף, והשבר לא היה מורגש. אבל ערבים? ובכל זאת מטאפורה: השבר הזה הוא לא סתם שבר בגביע, הוא שבר בניצוץ הנורמליות שהגביע הזה סימל, כשהמלחמה עוברת למגרשי הספורט זה סימן של נורמליות, זו התחלה של משהו שמרגיש טוב. ופתאום הערבים שברו לנו את הגביע, הגביע שלנו, הם לקחו אותו, ושברו אותו. אז אנחנו לקחנו להם את האדמה ואת הכבוד ואת זכויות האדם, והם לקחו לנו את הגביע. בחשבון ההיסטורי אנחנו עדיין מובילים. בסופו של דבר לנו יהיה גביע חדש ונוצץ, והם יישארו עם הגביע השבור. ככה זה היה עד היום וככה זה יהיה כנראה תמיד.

עוזי כהן יהיה ראש עריית רעננה. איכשהו הדברים הולכים ומסתדרים ככה, אחד בא, אחד הולך, וכהן ממשיך להמריא. במקרה של עוזי כהן מדובר כנראה ברצף לא רצוי של גנים שהתחברו באופן קוסמי ויצרו את האיש הזה שבקלות יכול היה לשחק את אידי אמין בגרסה החדשה של מבצע יהונתן. כהן אומר שהוא לא רוצה להיות ראש העיר. אפשר להאמין לו, כהן גם אמר לא פעם שהוא יכול להיות חבר כנסת ולא רוצה, ושהציעו לו להיות שר וגם את זה הוא לא רוצה. וגם כאן אפשר להאמין לו. כהן מספיק חכם (כלומר הוא די טיפש, אבל אנחנו כנראה יותר טיפשים ממנו, אז באופן יחסי אפשר עם כל הצער שבדבר להגיד שהוא חכם) הוא יודע שמטאורים נשרפים, הוא יודע שלא כדאי למהר. בתפקידו הנוכחי כסגן ראש עיר יש לו מספיק זמן, כוח, ושררה כדי לשלוח את אצבעותיו לכל עבר, להתחזק ולהתעצם. ביום שהוא יחליט שהוא כן רוצה, והיום הזה הרי יגיע מתי שהוא, כבר אי אפשר יהיה לעצור אותו. הליכוד ישתחווה בפניו.

לא יוגש כתב אישום נגד הרב עמאר. אין הוכחות שהרב ידע מה התרחש. הוא לא ידע שביתו הבתולה מנהלת רומנים אינטרנטיים,לא ידע שאישתו החסודה מוציאה חוזים, שבנו תלמידו, מבצע חיסולים, לא ידע שבביתו, בין ספרי הקודש, עבריינים מקלאנסווה מפרקים במכות אברכים צעירים. לא ידע כלום. יש תחושה שהרב לא יודע אפילו מה מסתתר מתחת לשמלתו (אל תנסו לדמיין אפילו, המראה הזה ירדוף אתכם כל חייכם). הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, אמור להיות אם אינני טועה דמות חינוכית, דוגמה מוסרית, סמכות רוחנית. ונגיד שהוא באמת לא ידע כלום - יכול להיות, הרי הוא שקוע בעניינים שברומו של עולם, בכל זאת הוא זה שחינך את ילדיו, הוא זה שהנחיל בביתו את אמות המוסר הלקויות האלה. תחזור הביתה כבוד הרב, תבדוק איפה טעית, תתחיל מהתחלה. כמו ששרה כבר חווה אלברשטיין "שלום רב לך, שלום לך רב".

המורים מקצרים ימי לימודים במחאה ובניסיון להשיג את תשומת לב הציבור. עכשיו נחשפת הטרגדיה האמיתית של המורים - אדישות הציבור. מפטרים ארבעת אלפים, אבל למי איכפת. אף אחד הרי לא ממש קרא את המלצות ועדת דוברת לעומק (אני אהיה יותר ממופתע אם לימור לבנת עצמה עשתה זאת). אם כך, ההחלטה האישית של כל אחד מאיתנו בעד או נגד פיטורי המורים היא לא על פי פרמטרים מקצועיים. אני סוקר בדמיוני את כל מורי לאורך השנים, רצף לא רצוי של סדיסטים, שנים של התעמרות והתעללות רגשית, ועכשיו אני אמור למחות על פיטוריהם? לא נראה לי, אין סיכוי. לפעמים כל החיים פה נראים כמו רצף לא רצוי של ארועים.