גלידה וניל

שמונה מוזיקאים בהרכב זה דבר שנשמע מלחיץ. אולי לא "מלחיץ", רועש. ולא שרעש זה רע, אבל כששמונה אנשים עושים אותו, זה צפוי להיות מבולגן, ורעש מבולגן זה כבר באמת מלחיץ. אבל בכל זאת, אלבומם השני של Architecture In Helsinki האוסטרליים - על אין ספור כלי הנגינה והמוזיקאים שבו - כל כך שמח וכיפי, שהוא גורר אותך למימד מקביל וטהור.

ניתן לראות ב-AIH סוג של Fiery Furnaces לייט (והנה הסבר): הסגנון הקברטי, השירה הגברית מול השירה הנשית, המהפך התמידי בתוך השירים, שמשנים סגנון בערך 15 פעם, וההנאה הלא ברורה מהחיים, שמופיעה כמו חבר שמחייך אליך בחצי פה, וזורק "הכל יהיה בסדר". רק שלא כמו המנטרה הקלישאתית שהפיל עליך החבר, AIH באמת משרים אופטימיות כנה ואנרגטית, ובניגוד ל- Fiery Furnaces, אין לנו כאן שירים של 12 דקות, אלא 12 שירים ב-40 דקות, והקטעים קלים לעיכול והרבה פחות מכבידים על האינטלקט, עובדה שלעיתים מפריעה בעת קריאת הטקסטים, שלוקים בחסר וקצת ריקים מתוכן.

אך למרות הכל, אין ספק ש-AIH השתכללו מאז אלבומם הראשון שיצא ב-2002. ב-"Fingers Crossed" אמנם היו מספר קטעים טובים, אבל ב-In Case We Die אין רגע משעמם. הוא עמוס במלודיות פופיות קליטות, קולות נשיים שהחמידות בהן גובלת בילדותיות מוקצנת, קולות גבריים שמזכירים לעיתים את ה-Arcade Fire, כלי הקשה, סיטאר, סינתיסייזרים, תופים, גיטרות, אקורדיון ובעצם כמעט כל כלי קונבנציונלי שאפשר להוציא ממנו צליל. רק שבמקום בלגן אחד עצום שעלול היה להיוולד משלל המרכיבים הנ"ל, בחרו AIH להפתיע אותנו בכל רגע נתון ולשתול כל אחד מן האובייקטים בזמן אחר, בתזמון כמעט מושלם, כשכל שיר מבטיח לעורר מצב רוח כלשהו ששכחנו מקיומו.

"Wishbone" הוא השיר הכי ממריץ ומעודד שאפשר להקשיב לו בלי להתפוצץ, "It’s 5!" הוא שיר ילדים מתוחכם, שמעביר לנו שיעור בסיסי במתמטיקה, ושיר הנושא הוא אמנם רק שלוש וחצי דקות, אך הוא מחולק לארבעה חלקים שונים שעד עכשיו אני מתקשה להבין את הקשר בניהם. אלו בדיוק הסיבות שנורא קשה להגדיר את AIH. הם מורכבים מידי בכדי להקרא פופ, אין להם את החספוס המצופה מרוק, והאלקטרוניקה אצלם היא סתם עוד כלי. אך אם יש משהו שכן מתאר את האלבום הזה, זו המתיקות המסחררת שתגרה אתכם ותעשה לכם גם חשק לגלידה, או אולי תעשה לכם בחילה.

ארכיטקצ'ור אין הלסינקי, "In Case We Die" (יבוא, Bar/None)

אם יש להקה שכל ילדות האינדי בעולם מחשיבות כפייבוריטית, הרי זו בל אנד סבסטיאן. זה לא שילדי האינדי מתכחשים באהבתם לחבורה הסקוטית, אבל בכל זאת, ואין לי הסבר ממשי לתופעה המגדרית הזאת, זו העובדה שאני תמיד נתקל בה. אז כיאה ללהקה נערצת ואהובה, גם בל אנד סבסטיאן מנסים לעשות עוד קצת כסף, וחוץ מחלטורות הזויות עם אביב גפן בתל-אביב, הם מתרפקים על העבר ומוציאים אלבום בי-סיידס. רק שבניגוד לעשרות אלבומי אוסף מיותרים שיצאו בשנים האחרונות, "Push Barman To Open Old Wounds", נראה חיוני כמעט כמו קוצים לקיפוד.

בל אנד סבסטיאן הוציאו חמישה אלבומי אולפן, אלבום שהוא פסקול לסרט "אגדות וסיפורים", והמון אי-פיז וסינגלים. האוסף הכפול מיועד לכל המעריצים שלא הצליחו לשים את ידם על האי-פיז השונים, והוא מאכלס בתוכו את כל שבעת האי-פיז והסינגלים שיצאו להם בלייבל ג'יפסטר בין 1997 ל-2001, התקופה הכי טובה של בל אנד סבסטיאן. זו התקופה שבה הם הראו לעולם מה זה אינדי-פופ. קצת לפני שאיזובל קמפבל עזבה סופית לטובת להקתה Gentle Waves, כשסטיוארט מורדוך עוד היה בשיאו, וכשהשירים הציניים והעדינים שכתבו הצליחו לגעת בכל אחד שהסכים להקשיב. הבעיה היתה שהם היו כל כך פוריים בארבע השנים הללו, שהיה קשה לעקוב אחרי כל מה ששחררו, או יותר נכון, זה היה סיוט כלכלי.

עכשיו אפשר לפתור את הכל, ולהשיג את כל הבי-סיידים המצוינים, שלא היו מביישים בנוכחותם אף אלבום מלא של ההרכב, ואולי אף היו יכולים להוציא את אלבומם האחרון, "Dear Catastrophe Waitress" מהקטסטרופה השעמומית שהוא שעטפה אותו. נכון, חבל שחברי בל אנד סבסטיאן, המפיקים שלהם, או מי שלא אחראי על עריכת האוסף הזה, החליטו שלא להכניס לתוכו אפילו שיר אחד שלא ראה אור בעבר, אבל איך אפשר להתלונן כשיש לנו שיר קורע לב כמו "Put The Book Back On The Shelf", סינגל עם השם הכי יהודי בהיסטורית הפופ "Jonathan David", קטע מוזיקלי עם דיבור במבטא סקוטי, טריק שתמיד קונה אותי, "A Century Of Elvis" ועוד 22 קטעים מעולים שפשוט כיף לקבל באריזה אחת. משאיר טעם של עוד והרבה תקווה, בעיקר שהאלבום אולפן הבא שלהם יהיה לפחות ברמה הזו, אבל גם שההופעה הבאה שלהם בארץ תהיה בהרכב מלא. ובלי אביב גפן.

בל אנד סבסטיאן, "Push Barman To Open Old Wounds" (יבוא, Jeepster)