אני זוכר את הימים האפלים הללו ומתמלא בבושה. פעם גם אני הייתי חלק מהקדחת של "24". גם אני הייתי אחד מאלה שלא יכלו לחכות לפרק הבא, שהתאבלו כשהפרקים המבוקשים נלקחו מספריית הווידיאו, שבילו סופי שבוע במרתונים של צפייה בדי.וי.די של הסדרה. פעם נתתי לג'ק באואר לשאוב אותי פנימה.
ואז צפיתי בסוף האלטרנטיבי של העונה הראשונה, שבו אשתו של ג'ק נשארת בחיים. בקטע הקריינות בדי.וי.די אומר אחד מיוצרי הסדרה כי היתה התלבטות בין שני הסופים, ולבסוף נפל הפור על הרצח, רק כדי שהצופים יידעו שהכל אפשרי ב"24". רק כדי להחזיר אותם אל המסך בעונה הבאה. התחלתי להבין שעובדים עליי. כעבור כמה וכמה פצצות (גרעיניות ואחרות), עינויים קשים, הוצאות להורג, בגידות, מזימות וטוויסטים חסרי פשר בעלילה, האמון שלי בסדרה כורסם כליל.
המהפך הושלם כש"אבודים" שובצה ב"אקסטרה הוט" מייד לפני ג'ק באואר וחבריו המתכלים במהרה. כש"24" משודרת אחרי "אבודים", סדרה בעלת עלילה מופרכת לא פחות, אבל כזו שמעוררת רגש מסוים היא הופכת ממותחת למגוחכת. כל פרק ב"אבודים" משלב בין הווה לעבר, בין התרחשות עכשווית לבין פלשבק לחייה של אחת הדמויות. "24", לעומת זאת, היא לא סדרה, כי אם משחק מחשב טלוויזיוני, ולגיבור, ג'ק באואר, מוקצות 24 שעות כדי לנצח. כל דמות, בדיוק כמו טרי באואר הי"ד, היא לא יותר מכלי להשארת הצופים צמודים למסך, בשעה שגיבורנו מציל את העולם. אם צריך לענות אותה, יענו אותה; אם צריך להוציא אותה להורג, כך יהיה; אם אב צריך לסגור חשבון עם בנו, אז יאללה, בוא נגמור עם זה נותרו רק עוד 16 שעות למנאייק. רגשות זה עסק למתרוממים. וכמו כל מוצר תאב רייטינג, שצריך למלא שטח מסוים, לא נפקד כאן מקומם של הפילרים: עלילות משנה חסרות פשר, כולל בת סכיזופרנית של מפקדת ה-CTU. אפשר ממש לשמוע את תסריטאי הסדרה אומרים לעצמם: אוקיי, עם הקטע הזה כיסינו עוד חצי שעה מתוך ה-24. כמה נשאר כדי לגמור את העונה המטופשת הזו?
סביר להניח שהתסריטאים של "24" הם אנשים משכילים ומתוחכמים. ועדיין, גם אתם יכולתם לכתוב פרק, אם רק הייתם עוקבים אחרי הנוסחה: ה-CTU תמיד תהיה חבורה של אטומים בודדים, שפועלים זה נגד זה, למען אינטרסים אישיים ולא למען הצלחת המדינה או הארגון; כל דיכפין ייתי ויפרוץ ל-CTU, מקום מאובטח פחות מהמערה החשמלית של חסמבה; בכלל, כל אדם מאובטח סופו שייחטף (בהמשך העונה פורץ ג'ק באואר לשגרירות הסינית בקלילות, משל היה מדובר במסעדה בצ'יינה טאון); באואר תמיד יפעל בניגוד לכללים, כי זו הדרך היחידה; המנהל שלו תמיד ישים לו רגליים, וג'ק ייאבק גם באויבים וגם במדינתו הוא; לאויב תמיד תהיה חפרפרת; דמויות משנה פופולריות ישובו לתמונה כשהעסק קצת מדשדש (טוני אלמיידה העונה, נינה בעונות הקודמות); וכמובן, עינויים, עינויים ועינויים.
נחיתת אונס
בארצות הברית לוקחים את המהתלה הזו ברצינות. קבוצות מוסלמיות הביעו את זעמן על העובדה ששוב מוצגת משפחה מוסלמית כטרוריסטית, וגם סצינות העינויים התכופות סחטו ביקורת ציבורית. ואמנם, הערכים שמנחים את "24", משעשעת ככל שתהיה, מתועבים ממש. מעבר לגזענות הגלויה, "24" מדגימה מה קורה כשהניכור והאינדיבידואליזם האמריקאיים פוגשים את 11 בספטמבר, ומציעה דרך להישאר בחיים בשעה שכל ערבי הוא טייס (שלא למד לנחות) בפוטנציה וכל פקיד בממשל מצויד בראש קטן: לרמות, לשקר, לבגוד, להרוג, לדרוך על גופות. כל הדמויות נוהגות כך, טובות כרעות. ג'ק באואר עורף ראשים ומוציא עמיתים להורג כדי לנצח, סימן שכך גם אתם צריכים לנהוג. היזהרו והישמרו מחבריכם הבוגדניים לעבודה, מהבוס נטול החזון, מהשכן שחום העור, מהבן שלכם. אתם לבד בעולם הזה. אתם חייבים לעשות הכל כדי לשרוד.
וזה גם הקו שמנחה את "24" כסדרה: יומרותיה היצירתיות אפסיות, וכל תכליתה היא הישרדות. אלא שבפרק אתמול היא איבדה אותי סופית. אחת העובדות עונתה על לא עוול בכפה, עובד של ה-CTU מצא את מותו בפיצוץ מכוניתה של עובדת אחרת, הבוגדת האמיתית, ואני רק צחקתי בקול גדול. זה האות שהקשר הסתיים, כי אני יכול לחשוב על קומדיות מוצלחות יותר. ונותרה רק תהייה אחת: קיפר סאתרלנד אמר פעם שגם הדמות שאותו הוא מגלם, ג'ק באואר, צריכה למות מתישהו, כדי שהצופים באמת יידעו שהכל אפשרי. למה הם מחכים?