למרות שהשם מרמז אחרת, "Do It Again" היה בעצם הפעם הראשונה שסטילי דן "עשו את זה", הלהיט הראשון שעל כנפיו נסקה הקריירה של הצמד. השיר יצא ב-1972, ולמרות שהיה בו סולו של סיטאר חשמלי, ולמרות ששם הלהקה מבוסס על שם של ויברטור בספר "Naked Lunch" של ויליאם בורוז, הצמד וולטר בקר ודונלד פייגן היו רחוקים מאוד מכל מה שהריח סיקסטיז. אם תרצו, הם היו ההפך המוחלט מלהקת גרייטפול דד המבולגנת, המלוכלכת, ההיפית, הרוק-אנ'-רולית במובן האמריקאי הכי מסורתי שניתן להעלות על הדעת.
מקצב סמי-לטיני בוהק, לא שונה יותר מדי מזה של "בלאק מג'יק וומן", פועם לכל אורכו של השיר (כמעט 6 דקות), פסנתרים חשמליים מרפדים אותו באקורדים חמים, המנוקדים בנגיעות גיטרה קטנות ומדודות, מרחק רב ממפלצות הסולואים הרועשות וארוכות השיער ששגשגו באותה תקופה. הסאונד המצוחצח של סטילי דן, לצד מקור השם האביזרי שלהם, הוא קלישאה ידועה על הצמד, אבל צריך לשמוע כדי להאמין איך שיר שהוקלט לפני 33 שנים נשמע עדיין רענן וטרי. השירה הוגשה בצורה מאופקת, בלי סלסולים מיותרים, משרתת את המלודיה בלי לזייף "התכוונות" מיוחדת - שהרי השיר לא היה על מערכת יחסים כושלת, אהבה נכזבת או מרד נעורים, נושאים רוק-אנ'-רוליים טיפוסים. המילים דיברו על התמכרות להימורים, ונדמה שהן באמת באו רק כדי לשרת את המנגינה לא כדי לעשות אוונטות.
אז נכון שאפשר להאשים את סטילי דן בקיומם של ת'יברי קורפוריישן, ונכון שבהמשך הדרך הם נתנו לצורה לבוא לעיתים על חשבון התוכן, אבל אין צל של ספק ש"דו איט אגיין" הוא חתיכת קלאסיקה על זמנית שלא תמאס גם אחרי שנים בפלייליסט של 88FM.
טריוויה חשובה לכאורה: קצת יותר מעשר שנים אחרי יציאת "דו איט אגיין", הצמידו מפיקי דיסקו איטלקיים בשם "Clubhouse" את השיר מעל הפלייבק של "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון בסוג של מאש-אפ מוזיקלי שהקדים את זמנו בעשרים שנה.
סטילי דן, Do It Again
23.5.2005 / 16:11