שירת הסמרטוטים

בשבוע שעבר פרסם מגזין המוזיקה הבריטי "Q" את עמדותיו של הזמר אביב גפן בנוגע לסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים. גפן, איזו הפתעה, מחזיק בעמדות פרו-פלסטיניות, אבל החידוש העסיסי נוגע לקריאתו להחזיר את המתנחלים לגבולות 67' "חיים או מתים". אלו, כמו שאומרים, החדשות של שבוע שעבר. בשיח ההתנתקות מאמצים בהתלהבות, נכון להיום, את הדיון בהתבטאויותיו של הזמר מוקי, כפי שהביאן "תזה", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א. מוקי מצוטט כשהוא מוחה על המצב החברתי-פוליטי בישראל ומציע פתרונות נחרצים לפינוי המתנחלים מרצועת עזה, הצעות שמסתכמות במשפט: "צריך לשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק אותם באיזה פינה ולסתום להם את הפה". אח, המחאה המוזיקלית-פוליטית לא נשמעה כה סקסית מאז התנפץ אוסלו. את השטיקים של גפן כולם כבר מכירים אבל ממוקי ציפינו לדבר על שלום, חשבו לעצמם פעילי "תא כתום" ואיתמר בן גביר, ואצו להגיש תלונה במשטרה בגין הסתה לאלימות. אין מה לומר, גם הדמוקרטיה מעולם לא נראתה כה סקסית.

עיקרי דבריו של מוקי אכן חמורים, אבל ייתכן וההד התקשורתי יצא מכלל פרופורציה. מוקי נחשב ל"זמר מחאה" בגלל שירים בעלי טקסטים חברתיים, אבל הוא איננו מגויס. שיריו ידועים לשמצה ככאלה שלא באמת הולכים עד הסוף עם המסר שלהם, ולא מתחייבים עד הסוף לשום צד מבחינה פוליטית. ככל הנראה היתה זו התלהמות חד פעמית - מזלו שהיה זה רק בעיתון סטודנטים מקומי כ"תזה" ולא בעיתון סוף שבוע רציני (במקרה, בדיוק לפני הופעתו ביום הסטודנט). רוב הסיכויים הם שמוקי ימנע בעתיד מהתבטאויות פוליטיות כאלו או אחרות, כי כמו מוזיקאים רבים בישראל, מוקי מעדיף לעקוף מלמעלה ולשמור על פרופיל נמוך. די יהיה לבחון את התנהגותו התקשורתית של אביב גפן, ששומר בהצלחה על תדמיתו האוקסימורונית, "המורד הלאומי", בכדי להבין את גודל התעתוע. מה שאביב גפן מכריז קבל עם אנגלי ועדה פקיסטנית במגזינים בינלאומיים איננו תואם להכרזותיו בעיתונות הישראלית. עבורם הוא מוכן להצטייר כפציפיסט הירואי על גבול הדיסיטנט שאו-טוטו יגיש בקשה למקלט מדיני, בשביל רוב הציבור הישראלי הוא פשוט השתחרר על בעיות רפואיות. הסיבות שבגינן גפן ואחרים מעדיפים לשמור את הדעות האמיתיות שלהם לעצמם שמורות עימם, אבל ראוי לפחות לתהות: מדוע הן נחסכות מהקהל שבאמת צריך לשמוע אותן? זמרים עם עמדה ועם מסר נבחנים לאורך זמן, לא לפי התבטאויות מקריות הניתנות להכחשה. אם מוקי או אביב גפן רוצים שנתייחס לדעתם בנושאים פוליטים אז שישירו על זה באלבומים שלהם, שיבואו להפגנות, שידברו על זה בעיתונים בצורה יותר מחויבת.

הרבה מוזיקאים מעוניינים שלא להגיב על שאלות בנושאים פוליטיים כי א-פוליטיזציה כזו משמרת עבורם את הקהל הרחב, שבדרך כלל מגיב בתוקפנות כלפי כל מי שמחזיק בדעה שונה מהקונצנזוס. אבל המחשבה שא-פוליטיות לא תמקם אותך על הסקאלה הפוליטית היא מוטעית מיסודה. אי נקיטת עמדה פוליטית כמוה כהסכמה עם הדעה השלטונית, או לפחות אדישות כלפיה. יותר מזה – כמה מהאמנים הכי "מטושטשים-פוליטית" כאן בעצם נוקטים בעמדה פוליטית כלכלית-חברתית ברורה, בלי להבין שהיא כזו, כשהם מוסיפים את שמם ויצירתם לקמפיינים של ענקיות הסלולר. במצבים כאלו, כוחה של המוזיקה ככלי מחאה מרוקן מתוכן. לתרבות-האמצע הזו לא פיללנו.

קחו דוגמה מאמנים שעמדו מאחורי המילה שלהם תחת משטרים פחות נאורים משלנו. חלקם שילמו עליה מחיר כבד הרבה יותר מאשר חרם צרכני-אומנותי מבית יש"ע. המוזיקאי הניגרי פלה אניקולפו קוטי, חלוץ האפרו-ביט, שיצא בגלוי כנגד הממשל הצבאי המושחת, ספג התנכלויות רבות שהגיעו עד כדי פשיטה על ביתו במהלכה נהרגה אימו. בוב מארלי עבר ניסיון התנקשות בשל המסרים המהפכניים והרסטפארים שהפיץ בג'מייקה. כשדרוש לחברה משהו להיאחז בו, המשהו הזה הוא מוזיקה. אבל למה לחפש רחוק? מי שהבינו מצוין את כללי המשחק הם מתנגדי ההתנתקות, שכבר ניכסו לעצמם מלבד הצבע הכתום גם זמר מחאה רשמי, אריאל זילבר. עד גוש קטיף הוא הלך עם האמת שלו, ספג שריקות בוז מהקונצנזוס הישראלי שפעם חיבק אותו, ואף אחד לא יזיז אותו משם. ככה בונים חומה.