כאשר ממליצים על ספר טוב, מקובל להשתמש בסופרלטיבים שקשורים למעוף ("מסע על כנפי הדמיון"), הגבהה, או כל תיאור אחר שמשמעו התכנסות אל עולם אחר, קסום וייחודי, אשר מתחבא בין הדפים של הספר. "הטביעה שלי" של ג'ים גרימסלי, שתרגומו לעברית הופיע עתה בהוצאת "גוונים", בהחלט יכול להיחשב לרומן שכזה, רומן מומלץ. אלא שבמקום לתאר את תהליך הקריאה בו ככניסה אל תוך חלום מסתורי ופיוטי, היה הרבה יותר מתאים שנתאר אותו כיקיצה מאותו חלום. במילים אחרות: "הטביעה שלי" מתחיל נפלא, ומסתיים, ככה, בסדר. אבל זה לא מאכזב בכלל, כל זה מעוגן יפה בהגיון הפואטי של הרומן.
אלן טוט היא הגיבורה הראשית, אשר מתארת את קורותיה בגוף ראשון. גרימסלי, אגב, מצטרף כאן אל רשימה מצומצמת ומובחרת של סופרים גברים, שמצליחים לבנות עולם נשי פנימי, לפרטי פרטיו. כל פרק מגולל מקבץ זיכרונות מעברה של אלן, אשר נזכרת כאישה מבוגרת, לכאורה, בעברה. ההתחלה מפעימה: בוקר חורפי וקר באיזה בוטקה עלוב, על שפך של נהר, רחוק מהחור הכי שכוח, אי שם ב"מיינלנד" של ארצות הברית. עוני, עוני מחריד ומוחשי, אשר אלן הקטנה, הקצת יותר מתינוקת, היא חלק אורגני ממנו, חלק אורגני מהקור, מהרעב, ובעיקר מהפחד שאוחז בה מפני אמה, מאחיותיה, ובעיקר מאביה, אשר ללא שום טרוניה פמיניסטית מתואר כיצור שתיין, אלים ואימפולסיבי, ובעיקר- עצלן ומיותר.
אני אומרת לך ריקי
לא נמצא כאן שום מחאה חברתית, אשר הייתה יכולה להתבקש מספר שעוסק בקורותיו של המגזר המודחק ביותר, אולי, בתרבות האמריקאית - הוויט טראש. העוני נחווה על ידי אלן הקטנה כנתון, כגזירה משמיים, ומאוחר יותר, ככל שהיא מתבגרת, כתוצר של עצלות וטמטום. מתוך הקור והרעב, זיכרונות הילדות העמומים של אלן מתגבשים לכלל אגו, ובמעבר הזה, המסתורי, בין ינקות לילדות, ולא בשום מחאה או אמירה חברתית, נמצא עיקר כוחו של גרימסלי. "התחלתי לחשוב", אלן נזכרת באחת מתחנות המעבר הללו, "בשבוע הזה היה לנו יותר אוכל מאשר בשבוע שעבר. התחלתי לחשוב. תהיתי אם בחורף הקרוב יהיה לנו קר כמו בחורף שעבר". (עמ' 45)
האם ההתבגרות היא התגלות? האם אנחנו נהיים חכמים יותר ושלמים, או אולי ההפך- דלים יותר, צללים עלובים של הרגשות המסעירים שפעם חווינו? גרימסלי בוחר באפשרות הראשונה. תהליך התבגרותה של אלן טוט מתואר, ללא ספק, כתהליך מופלא של גדילה והיפתחות לעולם, אלא שדווקא כאן, במה שנראה כשיאו של הרומן, מתגלה גם חולשתו. ככל שמתקדמים הפרקים אנו פוגשים יותר ויותר את אלן הבוגרת, שנזכרת בעברה מתוך עמדת חוזק של מי שיצאה ממעגל העוני והמצוקה. האב, שפעם נהנה מסמכות אלוהית כמעט, או לפחות מעוצמה של כוח טבע, מתגלה מהר מאוד כסמרטוט, תיאוריה של האם, מושא אהבתה הגדולה של אלן, הופכים יותר ויותר לתיאורים מכמירי לב של מקרה סוציאלי, וכל השדים והרוחות שליוו את התבגרותה של אלן נעלמים, או נהפכים לנוירוזות.
חבל, אבל לקראת סופו של הרומן כל מה שמופלא ומסתורי הולך ונשכח, ואנחנו נשארים עם הצפייה שאלן תקום ותעזוב את הבית, ואחר כך תלך ותספר על זה בתכנית של אופרה, ואולי תתעמת עם אחת מאחיותיה אצל ריקי לייק. טוב, לא צריך להגזים, גם לקראת סופו של הרומן גרימסלי עדיין סופר נפלא, אבל מה לעשות, הקורא הרומנטיקן נשאר עם געגוע חזק לעבר. אותו הגעגוע אשר הניע את אלן טוט להיזכר בילדותה, ואת גרימסלי לכתוב את הספר היפה הזה.
"הטביעה שלי", ג'ים גרימסלי, (הוצאת גוונים)