פינק פלויד, Money

יותר מצה"ל, יותר מחומוס, יותר מהשואה, יותר משלמה ארצי, פינק פלויד היא אחד הקונצנזוסים האחרונים שעוד איכשהו מדביקים את הוויית הישראליות המתפוררת. לכל אחד יש את הפינק פלויד שלו. יש מי שנשבע כי רק התקופה הראשונה עם סיד בארט היא ההצדקה היחידה לקיום הלהקה, יש מי שאוהב את התקופה האולטרה פסיכדלית של הלהקה, שמצאה את חברי הלהקה מסוממים מהתחת, מנגנים ג'מים בלתי נגמרים שלא הולכים לשום מקום וממלאים צדדים שלמים של תקליטים עם שמות כמו "אומהגומה" כאילו כלום. יש מי שחושב ש"החומה" הוא פסגת היצירה של הלהקה, ואלה בוודאי אותם אנשים שהפכו את "עוד לבנה בחומה חלק ב'" לשיר העשור של גל"צ במצעד שסיכם את האייטיז. סטטיסטית, יש כנראה גם מי שחושב שדווקא התקופה האחרונה של פינק פלויד היא המוצלחת ביותר, עם חבורה גריאטרית בהנהגת דיוויד גילמור המסתובבת באיצטדיונים מנפחת בלונים בצורת חזירים ומשחזרת רגעים בומבסטיים מהעבר.

"Money" היה השיר שחיבר ב-1973 בין התקופה הניסיונית של פינק פלויד, כלהקה שבדרכה הגרנדיוזית חיפשה דרכים חדשות ליצור מוזיקה, לבין תקופת המולטי-פלטינה שלה, בה חיפשה בדרכה הגרנדיוזית דרכים חדשות להיות יותר גדולים מאלוהים. זה רק אירוני שהשיר ששם את פ. פלויד על המסלול המהיר לחיי עושר מעבר לכל דמיון, הוא שיר עם מסר סוציאליסטי על הכוח המשחית של הכסף. עצם העובדה ששורה לא נגמרת של עורכי רדיו/טלוויזיה/וידאו עצלנים וחסרי דימיון ממשיכים להשתמש עד עצם היום הזה בלופ הפותח של הקופה-הרושמת רק ממאיסה אותו יותר ויותר. "Money" הוא כל מה שפינק פלויד בתקופת השיא שלה היתה – צדקנית, יומרנית, פשטנית, צבועה ומבאסת וכן, מנופחת.

טריוויה לא חשובה: בסוף השיר נכנסים קולות רנדומליים, שהם הקלטות של אנשים שהסתובבו באולפן והופתעו על ידי רוג'ר ווטרס, כששאל אותם שאלות פילוסופיות מתוך קלפים מוכנים. אחד האנשים האלה הוא פול מקרטני.