שבעה צעדים

במדריך למורה שמתפרסם בספרד כתוב "את המציאות של מחנות הריכוז ניתן להשוות לחומת הבושה שבונה ישראל בפלסטינה". שגריר ישראל דורש להוריד את הספר מהמדפים מיד, הנשיא משה קצב מוחה (עד כמה שהאיש הזה מסוגל למחות) בפני נשיא קטלוניה. בסופו של דבר, כמו תמיד, הגויים יתקנו את המעוות. בכל מה שקשור לשואה, אף אחד לא מעז להתעסק איתנו. ההשוואה המקוממת, כנראה תעלם מהמדריך למורה הספרדי אבל לא תעבור מהעולם. ואולי על כך צריך לתת את הדעת: אנחנו יכולים למחוק את ההשוואה מהכתובים, אבל היא תישאר קיימת, ככה זה נראה משם, ובניגוד לפעם הקודמת, הפעם העולם רואה ולא שותק. העולם למד את הלקח, ואנחנו שצריכים יותר מכול לשמוח על כך, דורשים ממנו להחריש. אירוניה.

המשטרה ממליצה להעמיד לדין את הרב הראשי האשכנזי, יונה מצגר, בחשד לקבלת דבר מרמה והפרת אמונים. הרב התארח בבית מלון ולא שילם. נו, אז גם האשכנזי מושחת. וטוב שכך, אם יש שני רבנים, אחד לספרדים ואחד לאשכנזים, לפחות ששניהם יהיו מושחתים. זה מקרב בין העדות, מצמצם פערים ומאחד את השורות. שני רבנים זה רע לעם, שני מושחתים זה מצוין. ומה עשה כבוד האשכנזי המושחת (לכאורה) בבית המלון? מי יודע, אולי נפגש בחשאי עם בת הספרדי הסוררת. אם כבר קירוב לבבות, אז עד הסוף.

בארצות הברית: עברייני מין מורשעים לא יוכלו להתחפש בחג המולד לסנטה קלאוס. החוק בארה"ב מחמיר עם עברייני מין גם לאחר שחרורם. הם חייבים להירשם, פרטיהם מפורסמים ברבים, כך גם מקום מגוריהם. אם אחד משכניך הוא עבריין מין מורשע, כדאי שתדע. כך חושבים באמריקה. ואצלנו? אצלנו אם כבר הורשע עבריין מין, אם כבר נשלח לכלא, כשישתחרר, מבחינת המדינה הוא יכול להיעלם לו אל האלמוניות המבורכת,ולצאת ממנה רק כשיטריד שוב. שילם את חובו לציבור, יאמרו לנו, זכויות אזרח, זכות השיקום, צנעת הפרט, נעליים. אצלנו דואגים לעבריין יותר מלקורבן. איציק מרדכי למשל, עבריין מין מורשע שגם אם ירצה לא יוכל להסתיר את זהותו, מבקש ללמד בבית ספר בשדרות מורשת קרב, למזלנו יש מי שמתנגד. אבל למזלו של מרדכי, בניגוד לארה"ב, כאן הוא יוכל להתחפש לסנטה קלאוס. סנטה קלאוס עבריין מין מורשע מלמד מורשת קרב בשדרות. אצלנו הכול הרי יכול לקרות.

מוקי אומר על המתנחלים "כל הפרחחים האלה - צריך להיכנס בהם, לשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק באיזו פינה ולסתום להם את הפה". כמה סימני שאלה בעקבות האמירה האומללה הזאת: השנאה הזאת, שמייצג במקרה הזה מוקי, לאן היא מובילה אותנו? חלק מהעם הזה נלחם עכשיו על מה שחשוב לו, נלחם על ביתו, נלחם על אמונתו, נלחם על עתידו, והוא עתיד להפסיד - הוא כבר הפסיד. אז החלק השני, החלק שאליו משתייכים גם מוקי וגם אני, החלק המנצח, איך הוא אמור להתנהג?

המתנחלים יפונו מבתיהם ויבואו לכאן, לגור בינינו, לעבוד בינינו, אולי אפילו לשבת לידנו (לא ממש איתנו, רק לידנו) בבתי הקפה שלנו שיהפכו גם שלהם. איך אנחנו אמורים לקבל אותם? במבט אל העתיד, מה נכון יותר במקרה הזה, דחייה או קבלה? מה משרת טוב יותר את האינטרס שלנו? מוקי שר פעם "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". בהתנתקות אל תהיה צודק, תהיה חכם.

דיסק חדש של ישראל גוריון - מקסים. גוריו משרטט ברגישות רבה את עולמו של גבר ישראלי בגיל העמידה. עולם שמורכב בעיקר מזיכרונות, התרפקות נוסטלגית ורומנטיקה מהסוג הישן והטוב. זה אלבום מלא שירי אהבה יפהפיים, על אהבה בת ארבעים שנה, אהבת חיים אמיתית, כזו שבאמת נמשכת כל החיים. וגם על אהבות אחרות, פרדות, חזרות, אכזבות, ציפיות, רגעים קטנים של אושר, עצב, טוב ורע. יש גם שיר אחד על אונס בתוך המשפחה.שיר מצמרר שהרבה אומץ צריך כדי לשיר אותו (אין בכל עולם המוזיקה העכשווי מישהו אחר שיעז לגעת בנושא כזה). ההפקה המוזיקלית הולכת לכיוונו של גוריון ולא מנסה לגרור אותו למקומות שאין לו מה לחפש בהם, מה שיוצא בסופו של דבר זה סאונד שנסיונרי שעוטף את גוריו באווירה ישנה, אבל בסאונד עכשווי. אולד סקול אמיתי.

קשה לדעת כמה אלבומים עוד יוציא גוריון בחייו אם בכלל, אז כל אלבום כזה חובה לנצור.

שלום למבקר המדינה החדש, ברוך הבא. בהצלחה בתפקידך. אומה שלמה מחכה לדו"ח הראשון שלך בנשימה עצורה, וכשיגיע, נפתח אותו בחיל ורעדה ומה נגלה שם, תן לי לנחש: שחיתות במגזר הציבורי? מינויים לא ראויים במשרדי הממשלה? כספים נעלמים? מתנים לבכירים? שוחד לפקידים? אנחנו יודעים הכל. ראינו, קראנו, שמענו, מה כבר אתה יכול לחדש לנו? ומה יקרה אחרי הדו"ח החמור שתפרסם בשני כרכים עבי כרס? תן לי לנחש, כלום.

לא חבל על הזמן שלך? אין לך משהו יותר מעניין לעשות מאשר לבלות את ימיך בכתיבת מאות עמודים שלא מעניינים אף אחד? אגב, המבקר הקודם דיבר מאוד מאוד לאט. עשה טובה תגביר את הקצב, כי חבל גם על הזמן שלנו.