עיר ללא החטאה

ברוכים הבאים ל"עיר החטאים". זה לא מקום כזה שתרצו להסתובב בו בלילה, בלי צבא של שומרי-ראש, אלא אם כן אתם באמת משוגעים על כוסיות, רובים ודם. הרבה דם. זו עיר עירומה, עיר שהלילה שוכן בה תמיד. לא צומח בה דבר מלבד קירות-בטון חשופים וטיפוסים מחוספסים שממהרים מדי ללחוץ על ההדק. המשטרה כל-כך מושחתת, שאת הצדק עדיף תמיד להחזיק ביד ולשמור על מחסנית מלאה. מקור המשיכה העיקרי לתיירות פנים נמצא ברובע הזונות, ואלו נבחרו בקפידה ויובאו במיוחד מרחבי אמריקה על ידי ראש עיר חמדן מדי. זה לא מקום נעים להסתובב בו בלילה, אבל אתם חייבים להודות שהוא לפחות מצטלם נהדר בסרטם של רוברט רודריגז ופרנק מילר.

הסרט הוא עיבוד של שלושה סיפורים מתוך סדרת הקומיקס הוותיקה והמוערכת של פרנק מילר העונה לאותו השם, והעובדה שיוצר הקומיקס היה שותף פעיל בכל שלבי הפקת הסרט הביאה לתוצאה סופית המשמרת בקפידה את רוח הקומיקס המקורי. תרגום של קומיקס לקולנוע הוא אף פעם לא משימה קלה. הצד הוויזואלי של הקומיקס כל כך בולט ומחייב, שבתרגום הקומיקס לקולנוע אובדת לרוב האווירה המאפיינת את הקומיקס, ונשארים רק העיצוב והפעלולים. רוב הסרטים המבוססים על קומיקס הם לצערי (בתור מכור מגיל צעיר) סרטי נפל שלא משמרים את האינטנסיביות של המקור. מספיק להזכיר את "ספיידרמן" האנמי ואת "דרדוויל" שיצאו לאחרונה. לעומתם, מצליח הסרט הנוכחי לשמר בקפידה את הרוח המקורית בעזרת השימוש בצילום שחור-לבן עם הבזקי צבע מעטים, הנאמן לציורי שחור הלבן בסגנון הפילם-נואר של פרנק מילר, העריכה החכמה של הסיפורים השונים, השימוש בדיאלוגים המקוריים מהקומיקס, ועיצוב הסט, שכולם נאמנים לדפי הקומיקס ועוזרים ליצור הכלאה מושלמת בין שני הז'אנרים, המצויר והמצולם.

שלל הדמויות הססגוניות שאכלסו את "עיר החטאים" המקורי עוברות ברוב המקרים, אף הן, את מבחן הקולנוע. בכך לוקחות חלק כמה הברקות מתחום הליהוק, בראשן עומד מיקי רורק שמפיח חיים בדמותו הגרוטסקית של Merv, פסיכופט אלים שבשל אהבה רגעית לזונה שנרצחה, מפלס לו את מסלול עקוב-מדם במעלה-שרשרת המזון, כדי לנקום את מותה. ראויים לציון גם בניסיו דל טורו בכמה רגעים בלתי נשכחים, ברוס וויליס המגלם בדרכו המחוספסת האופיינית את השוטר הקשוח הרטיגן, רוזאריו דאוסון המגלמת את גייל, ואליג'ה ווד בתפקיד קניבל רצחני בסוודר.

הסרט משופע באלימות. אחת המטרות של פרנק מילר בכתיבת הקומיקס הייתה המלחמה ב"קוד הקומיקס" האמריקאי ושיטת הדירוג והפיקוח שהנחיל הקוד על מידת האלימות והמוסריות המותרת בקומיקס. ב-1984 פורסם "Batman: The Dark Knight Return" פרי עטו, שחולל מהפכה בדמותו של באטמן וקרא תיגר על המוסכמות המיושנות של תעשיית הקומיקס, שעד אז פנתה לילדים בלבד והתקשתה לחדור למיינסטרים. מאז ממשיך פרנק מילר לבחון ולערער את גבולות ההשגחה והפיקוח על היצירה האמנותית. כהתרסה על השמרנות של התעשייה מטביע מילר את העיר ואת גיבוריו בנהרות של דם וגפיים ערופים. גם לרוברט רודריגז נסיון לא מועט באלימות קולנועית וכך ידע לטפל יפה בדמויות כמו Miho, הרוצחת האסייתית, ובסצנות האקשן המתפרצות של הסרט.

הסרט, לבד מחזותו המרשימה, לא נטול בעיות. הקריקטוריזציה של הדמויות, עם דבקותם במטרה והמוסר שלא משתמע לשתי-פנים, עובר טוב בפריימים של הקומיקס אך יוצא קלישאתי ופשטני במסך הרחב. ישנם רגעים של משחק פושר ושל רישול בעריכה, אך עדיין הסרט מספק בהחלט חווייה מהנה, גם לאלו שלא ערכו היכרות רשמית עם הקומיקס. "עיר החטאים" אינו סרט גדול, אך הוא מעניק לעולמו של פרנק מילר מימד חדש, ומערער פעם נוספת את הגבול הדק שבין עולם הקומיקס לבן קרוב משפחתו הקולנוע, ולו בשל כך מגיע לו לעמוד לצד סרטי הקומיקס הגדולים.