היה יכול לוותר על הפרק האחרון

הבעייתיות המכרעת בפרויקט תרגום רטרוספקטיבי מצויה לא רק בקושי הטריוויאלי הכרוך בהמרת משמעויות וניואנסים משפה לשפה – היא נובעת מהתהליך הכולל. אנחנו, שעל פי רוב מתפקדים כקוראי יד שנייה של ספרות זרה, מחמיצים את המסע אחר התהליך הטבעי של ההתפתחות האמנותית של כותבים חשובים, מכיוון שהמעקב אחריהם מוכתב בידי מוסד מתווך ששיקוליו שונים ולא פעם אף משונים. כך קורה שאנחנו זוכים בדרך כלל למישמש כרונולוגי, שמטלטל אותנו בין שני הקצוות של תקופת היצירה ללא שום סיבתיות מארגנת. במקרים רבים ההפסד הוא אדיר, אבל דווקא במקרה של ז'ורז' פרק, אדם שאמנותו התאפיינה בדינמיקה של תנועה מתמדת, ההפסד אינו קריטי, מאחר שליצירה שלו היה כיוון ספציפי ויעד סופי אחד.

בראשונה פגשנו את פרק המאוחר. "W או זכרון הילדות" משנת 75' הציג בפנינו רומן מושלם העוסק בשואה ותפור על פי המידות המדויקות של תנועת "אוליפו" – קבוצה פורמליסטית צרפתית מראשית שנות השישים, שחרתה על דגלה חשיבה צורנית כפייתית. אחר כך נזרקנו אחורה בזמן אל "הדברים", הכותר הראשון והנפלא של פרק משנת 62' על הבורגנות הצרפתית, שהיה חף משעשועים טקסטואליים, קישוטים שרק אחר כך הפכו לסימן ההיכר שלו. על הדרך הארוכה שבין שניהם הופיעו בצרפת ספרי פרוזה ושירה נוספים, מחזות, תסכיתים, תשבצים, חידונים ועוד, שמיקמו את פרק במחוזות היצירה הנסיונית, לא הנעירו אחריו יותר מעדת פריקים, ולמען האמת היו בוודאי מביאים את הסעיף לכל מי שמאמין כי לאמנות יש תפקיד משמעותי יותר מלמצוץ אך ורק לעצמה. רק לאחר שהתגבש כסופר בשנות השבעים והפך ליותר מסתם פעלולן לשוני, הנפיק פרק את הגדולות שביצירותיו - "ההיעלמות", "W” שהוזכר קודם, ואת "החיים, אופן השימוש" – ספרים שהציבו אותו בשורה אחת עם הגדולים מכולם בצרפת.

"איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?" (להלן יקרא "טוסטוס"), הרומן השני של היהודי אקס-פולני מ-66', בהחלט אינו ספר פרקי טוב. הוא הרבה יותר קרוב לסתמי מאשר לגאוני. בעיני הוא לא יותר ממסמן איזושהי מדרגה אבולוציונית ביצירה של פרק, שמעניין לעמוד עליה לכמה דקות ולתצפת במשקפת פנורמית על הלפני ועל האחרי. העלילה הקצרה מתארת את קורותיה של חבורה מונפרנאסית בורגנית וטיפוסית שנזעקת לטכס עצה כיצד להציל חייל צעיר מפני גיוס למלחמה באלג'יר. ומדוע רוצה הוא להשתמט? כי יש לו בחורה פריזאית שנכנסה לו לדם. לגיטימי? בהחלט. למעשה הסיפור הינו יצור היברידי שחי על קו התפר בין פרק הישן לפרק המתהווה. הוא נכתב בלשון אירונית מצטעצעת שמזכירה את האווירה ב"הדברים", ומנגד נותן דגש רב למשחקי לשון, משלבי שפה שונים וטעויות סמנטיקה וכתיב מכוונות, שמדגימות את צעדיו הראשונים של פרק בתחום הכתיבה הנסיונית. למרבה הצער שני האלמנטים האלה מורכבים על גבי נרטיב בנאלי לגמרי ולא מפותח, שנורא רוצה להגדיר מחדש את יחסי המספר-קורא על ידי עיסוק תכוף בהחלפת דין וחשבון ביניהם.

"טוסטוס" (הוצאת בבל) גם מתגלה כטקסט שמנסה לסתור את עצמו לכל אורכו ברבדים שונים של התוכן והלשון, כשהבולטת מכולן היא העובדה שעל אף שנאמר בפתיחה כי שמו של החייל היה שם שזוכרים, אין למספר ולו שמץ לגבי שמו האמיתי, כמו גם אמביוולנטיות כרונית הטבועה בסט הערכים של החבורה, כפארודיה על העמדה של השכבה האינטלקטואלית ד'אז כלפי המלחמה ההיא. אבל בסופו של חשבון הספר נופל לתהום שבין הכיסא התוכני והסגנוני. כל ההצקות הקטנות של פרק היו יכולות להתקבל בסלחנות מה אם מעבר לאידיאל היה מופיע להן צידוק אמנותי אמיתי, או אם הסיפור היה לוקח למקומות קצת יותר מעניינים, מקומות שהפרוזה של פרק תגיע אליהם רק כמה שנים מאוחר יותר. אם לא הייתי מרגיש הגזמה קלה בכך, הייתי מכנה את "טוסטוס" ספר טיסה פרקיאני, אבל מכיוון שחי בתוך עמי אני, אכנה אותו ספר טיסה פרקיאני לנוסעי אייר פראנס.