נשפך לי קצת צבע על סבא

אם ג'קסון פולוק היה במאי קולנוע, איך הסרטים שלו היו נראים? סביר להניח שהם לא היו נראים. פולוק היה גומר את עצמו באלכוהול לפני שהיה מגיע לשלב העריכה. גם אם הוא היה מצליח לעבור את שלב הצילומים, רוב הסיכויים שהסרט היה נקצץ, מודבק מחדש, מוכתם בחומצה ואולי נזרק לפח עם עוד ערימות צלולואיד שעברו התעללות. אולי מפיקה חדת עין היתה מגלה אותו, איזו פגי גוגנהיים עם חזון וכסף, שהיתה משלמת לו, רק שיעבוד. אולי הוא היה מתחתן עם במאית אמביציוזית, מעין לי קרסנר ההוליוודית, שהיתה דוחפת אותו, עושה לו יחסי ציבור בתעשייה, מצילה אותו מהפדיחות ומקדישה לו את כל חייה, גם אם זה היה בא על חשבון יצירתה. מה שבטוח - אילו ג'קסון פולוק היה במאי ולא צייר, הסרטים שלו היו שונים מאוד מהסרט "פולוק". פולוק האמן שבר מוסכמות, אבל הסרט שנעשה עליו קצת אפרורי, שמרני.

"פולוק" של הבמאי והשחקן אד האריס, הוא ביוגרפיה קולנועית זהירה. אולי יותר מדי זהירה. זאת לא פריצת דרך אסתטית, אבל בעצם אולי זה מוגזם לצפות מביוגרפיה לחדש ולהדהים. להיות נאמן לאמת ההיסטורית, לצאת בסדר עם האמן ועוד להוסיף פרשנות אישית, זה נטל לא קל. זה בטח קשה עוד יותר כשאתה גם הבמאי, גם השחקן וגם המפיק, וכשהוליווד יושבת לך על הראש. האריס יצא מטבילת האש שלו כבמאי בכבוד, אבל מי יודע מה עבר עליו אחר כך בבית. המתח הנפשי של פולוק קורן מהאריס השחקן, ומורגש גם בסרט.

ניכר שההזדהות של האריס עם פולוק היא טוטאלית. אבל כמו אצל פולוק האמן, הטוטאליות באה על חשבון אחרים. האריס/פולוק תופס את כל הבד, והדמויות האחרות קצת מוזנחות. מארשה גיי הארדן, בתפקיד הציירת לי קרסנר (אשתו של פולוק) מצליחה להפיק את המיטב מתפקיד המשנה, אבל התסריט לא נותן לה הרבה ביטוי. דווקא "האשה של" החזקה, שיש בה כל כך הרבה פוטנציאל דרמטי, נשארת עמומה. אין ספק שהעניין בסרט הוא הסימביוזה המוזרה בין פולוק לקרסנר, אך הסבך הפסיכולוגי ביניהם חסר עומק.

מה לעשות, נראה שלנצח יצטיירו הציירים בקולנוע כגאונים מיוסרים ומייסרים. ב"פולוק" נוסף לדמות האמן הסובל גם פן של שוביניסט גס רוח, אבל זה רק מוסיף להילה. כאילו, מותר לו, הוא היה גאון. אז למרות שכבר יש התקדמות מהתדמית הרומנטית של האמן הסובל, "פולוק" עדיין מקבע את דמות הצייר כגאון קפריזי ולא מובן, גיהינום לעצמו ולסביבתו. אולי זה נאמן למציאות, אבל זה לא עושה את הדמות למעניינת יותר.

מה שהכי מוצלח ב"פולוק" הוא תיאור תהליך היצירה. ברוב הסרטים על אמנים, תהליך היצירה הוא חומר מילוי, קישוט בין הסצנות. השחקן עושה תנועות עם היד, אבל זה יוצא מאולץ, רואים שמישהו הכין לו קודם את הציור. ב"פולוק" זה אחרת. תהליך היצירה תופס חלק נכבד מהשעתיים. האריס מצייר באמת, ורואים שהוא מתמצא בחומר. פריצת הדרך של פולוק מוצגת בסרט כתוצאה של התפתחות איטית. המעבר להטלת צבע מהמיכל ישר אל הבד מוצג אמנם כרגע מכריע (האם באמת היה רגע כזה, או שההתפתחות היתה הדרגתית?), אבל ברור שהמוזיקליות והחזרה הקצבית על צורות וצבעים היו בציורים כבר קודם. קצב, ארגון וסדר פנימי הם הגדולה של הציורים שלו, מלבד ה"ספונטניות והתעוזה" שפרסמו אותם בתקשורת. הדבר שהכי קרוב למהותם היא מוזיקה, הדבר שהכי קרוב לתהליך היצירה שלהם זה ריקוד.

האריס הצליח להעביר את תהליך היצירה בסרט מבלי לצאת קיטשי ופתטי. הוא הצליח לתאר יצירה בצורה אמינה, לא דידקטית. בזכות זה, ובזכות המשחק הנפלא, הסרט שווה צפייה.