משבר הפיטורים הפך לשיחת היום הציבורית. וכמו בכל סיפור כזה, שממדי הקטסטרופה שלו עמוקים ומורכבים בהרבה מכפי שהתקשורת/משרד החינוך/ כרישי ההייטק (שלהם ולמושג החינוך זיקה כבין פיל לסלט גזר) יכולים להכיל, נדחקו הבעיות האמיתיות שעלו מתוך המשבר הפתאומי הזה לקרן זווית. באופן לא מפתיע, בעידן האולטרה-קפיטליסטי הנוכחי, נמצאו על ידי דוח דברת הפתרונות לקריסתה של מערכת החינוך במונחים קפיטליסטיים. ההישגים, התפוקות, התוצרים, עלו כאן לדיון, בבחינת השיח היחידי שאפשר לנהל. במילה אחת: "התייעלות".
ובעידן מופלא כזה שבו ה"ההתייעלות" כמהות קיומנו הפכה למכונת דריסה משומנת של התנהלות חברתית פושעת, אני אוחזת בספר "הקול השותק", ספר שיצא לפני כשלושה חודשים ומסכם פרויקט חברתי-פוליטי ייחודי שהוקם על ידי גדי אבידן, חן למפרט וגיש עמית והשתלב במהלך השנים באופן מרתק בבתי ספר בדרום הארץ. שלושה אנשים שהחינוך היה והווה ייעודם ושתכליתו לטפל בסוגיות בעייתיות הנובעות מקיומו של מוסד בית הספר. הספר בנוי מפרקים נושאיים, שכל אחד מהם חושף סוגיה מהותית למוסד הזה. כל פרק נפתח בסיפור, הכתוב ברגישות ובכישרון רב בידי גיש עמית, ובעקבותיו שיחה וניתוח בין אבידן ללמפרט. הז'אנר הדיאלוגי מגייס את הקורא באופן מיידי כמעט אל השולחן הזה כשותף לשיח, המתעשר בד בבד בחשיפת המנגנונים המרכיבים את מערכת החינוך הבית ספרית, מנגנונים שהושרשו כה עמוק עד כי נדמה שטשטשו בנו בכלל את היכולת לפרקם, להתבונן בהם, להאיר על חולשתם.
וכהמשכו המובהק של מנגנון ההדחקה הפושה בכל תחום שניגע בו, נפל גם הספר הזה קורבן להתעלמות. כנראה נגזר גורלו לטבוע בתוך הביניים שהוא מעמיד, כי לא בביניים אנחנו דנים באמת. מן הסתם, היו מיטיבים שלושת כותביו לו צבעו את ספרם בצבעים עזים, לו נמנעו מלהעמיד סיפורים מורכבים כל כך ועוד יותר אלמלא גלשו לדיון מעמיק בהשלכות המסוכנות ובחסכים המהותיים של המוסד הבית ספרי. יותר מכך, היו מיטיבים שלושת כותביו לו העמידו כאן הצעות תיקון מיידיות, ישימות, מדידות, הניתנות למימוש במחי יד, כפי שעשה דוח דוברת שהנה, תוצאותיו ניכרות ומדוברות כבר בשטח: לפנינו מפעל המבקש התייעלות. אך מה לעשות ושלושת כותבים אלה רואים דווקא בתפישת דברת את בית הספר כמפעל את שורש הבעיה? ומה לעשות אם לכן העמידו רק אופציות אפשריות לתיקון, מכילים בה בעת (לא עלינו) את התהליך הארוך והלא שלם של היישום, שמחייב, אם בכלל, התכוונות הומאנית.
מה שלא פתור - פתיר
תוצאות חברים, תנו תוצאות. והרבה. זו היא הגישה של משרד החינוך כיום. נניח בצד את המנהלת הנתונה תחת תכתיבים אכזריים של בעלי ההון הכלכלי-פוליטי ואת התנהלותה המבוהלת והמסוכנת כתוצאה מכך. נניח בצד את המורות המתוסכלות הנדות בהיסטריה בין תכתיביה של המנהלת המבוהלת למצוקתם של הילדים ושוגות לכן שוב ושוב. נניח בצד את הילדים, אשר כתוצאה מכך חשים באופן קבוע כי לא ניתן מענה לצרכיהם הבסיסיים ביותר, צרכים הקודמים למה שניתן למדידה בצורת "הישגים לימודיים", צרכים הנובעים בין השאר מעוני, אלימות והעדר הערכה עצמית. לא נביט בהיררכיה הפגומה הנוצרת כאן מלמעלה והמתיקה את חסכיה הלאה והלאה עד לחורבן, לא נשאל על מטרותיו של הממסד הבית ספרי כטריטוריה משמעותית המקבילה לבית וכמקום שמתהדר בהנחלת ערכים, בהומאניות, במוסר או במילה אחת המקובלת על כולם: בחינוך. כל אלה ועוד שבהם עוסק הספר אינם רלבנטיים, שהרי המבנה נהיר לנו, אין לנו שאלות לגביו. הכל פתור ומה שלא פתור - פתיר. שיעור בחשבון. בדיוק כנגד זה בחרו השלושה להעמיד במרכז הדיון את הילדים, ואם לא די בכך, לעסוק בקולם של הילדים העניים, בני המצוקה, שהוריהם אינם מהווים מודל הורי משביע נחת ולו בגלל הסיבה שברי המזל שביניהם נאלצים להתפרנס למחייתה של משפחתם בשעות אינסופיות ובשכר מינימום.
אפשר להבין למה לספר כזה אין מקום בעולמנו. משום שהחינוך (אלא אם כן מדובר בשאלות טריוויה על ציונות ובהנחלת מורשתם של פזמונאים) הוא לא מעניינו של משרד החינוך והוא בוודאי לא מעניינו של דו"ח דוברת. מסתבר שהחינוך כמושג לבחינה, כשאלה מהותית הפורטת בכל נימי נפשו של מוסד בית הספר הוא מותרות. בעוד ש"הקול השותק" מציב מול הקורא חינוך, האמור להכיר בקו התפר העדין שבין תלמיד לילד ובין מורה ומנהל לאדם, משרד החינוך רואה לנגד עיניו תלמיד, מורה ומנהל המשרתים משרד, מפעל, המבקש לאשש מדי יום את הונו. בית חרושת היכול (ומחויב לפי "השיטה") לתחום בקלות מעוררת השתאות בין מצטיינים לנכשלים, בין מורים טובים למורים רעים ובין הנהלה חזקה להנהלה חלשה. האפור שבתוכו מתרחשים הדברים באמת, שבתוכו מתרחשת המצוקה, שבו נולדת האלימות, ובו מתחזקים העושר כמו העוני, ונפגעים המנהלים, המורים ובעיקר הילדים לא מענייננו של משרד זה. וכך הספר הזה, אולי מבלי שהתכוון אפילו, מעמיד לנו מראה מיקרוקוסמית מפחידה למדי להידרדרותה של החברה בארץ זבת חלב ודבש, או שמא מוטב, במילותיו של המשורר רמי דיצני, "ארץ זבה".
"הקול השותק", גדי אבידן, חן למפרט, גיש עמית (הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת קו אדום)