אף אחד בעולם לא ישכנע אותי ש"מיסטר ג'ונז", להיט מסיבות החיילים הבלתי מתכלה של קאונטינג קרוז, אינו שיר ישראלי. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר, בתוכנית של קוטנר לפני 12 שנה, הייתי משוכנע שמדובר בפרויקט חדש של כפיר בן ליש, מי שהיה הזמר של להקת הבית של הלילה ה-12 והפליא לבצע גרסאות כיסוי לשירים של פרל ג'אם. מאז, בכל פעם ששמעתי אותו, לרוב כאשר שתי בחורות צועקות "וואו" ומתחילות להזיז בחוסר חינניות את האגן, ניסיתי רק לחמוק ממנו.
מה כל כך ישראלי ב"מיסטר ג'ונז"? קודם כל הפתיחה הבלתי ניתנת לעצירה עם ה"שה נה נה נה נה נה נה" הזה, שישר מכניס את המאזין לאווירת לוגוס, כולל הצ'יפס והשומן הרווי. מיד אחריה נכנסת גיטרה עם דיסטורשן פרווה, בסגנון "מכה אפורה" של מוניקה סקס, שהיא בעצם זו שהופכת אותו לכל כך איום ונורא בעיני - רוק שמרני, חסר השראה או מעוף, שלא מחפש לבעוט, להתריס, לחדש, אלא לקרוץ בחנפנות לכל הכיוונים, באצטלה פסבדו גראנג'ית, אבל עם נפש של רפובליקאי מסיינט לואיס, שלא לקח לריאות בסיקסטיז. העובדה היותר מצערת היא שהשטנץ הזה גם איכשהו הצליח לעבוד על לא מעט מוקדי כוח, ובראשם וינונה ריידר שהפכה לחברתו של הסולן המעצבן אדם דוריץ (אבל גם על המבקר של המלודי מייקר שהעניק ציון לשבח לאלבום הבכורה של ההרכב "August and Everything After", ועל כל מי שהשווה אותם לאר.אי.אם). "מיסטר ג'ונז" הוא רעש מבויית, שלוקח את מורשת האגרוף בבטן של קורט קוביין והופך אותה לליטוף איטי וזחוח של כרס-בירה. הריאקציוניות של הצליל שלו (בזמן שבאותה תקופה העולם געש והתפוצץ מיצירתיות מוזיקלית), שפתחה את הדלת להוטי-אנד-דה-בלופיש ולכל מיני הרכבי קאנטרי-רוק דלוחים שמכרו עשרות מיליונים, היא התגלמות התעוזה דה-לה-שמעטה של הרוק הישראלי, שמנותק מכל מה שקורה מסביב ונשאר נאמן למורשת שנעצרה איפשהו קצת אחרי "שבלול". במחשבה שנייה, עדיף להשוות אותו ל"חתונה לבנה".
טריוויה לא חשובה: מיסטר ג'ונס הוא מארטי ג'ונס, חבר של אדם דוריץ, ולא רפרנס לשיר של בוב דילן, שבמקרה מוזכר גם הוא בשיר.
קאונטינג קרואוז, Mr. Jones
רונן ארבל
30.5.2005 / 10:51