דת' מטאל

סרט חדש לחיים בוזגלו, האיש וההספק. הסיפור הוא על במאי מחזות (חיים בוזגלו), שחי עם עיתונאית יפהפיה (סמדר קלצ'ינסקי) בתל אביב מוכת המחבלים המתאבדים. כשבית הקפה בו נוהג חיים לבלות מתפוצץ בפיגוע הוא חווה מתח וחרדה, וגם מחסום כתיבה עיקש. הפתרון שלו הוא לשכור את שירותיו של בלש פרטי, שיעקוב אחרי אשתו של חיים, ויגלה האם היא בוגדת בו עם כוכב כתבתה הדוקומנטרית, איש צבא שירד מנכסיו (עמוס לביא). את החומרים שמתעד הבלש, מעביר הגיבור אל הנייר ואחר כך גם אל במת התיאטרון. דמויות נוספות שמשתרבבות לעלילה ההזויה הן זונה ממין זכר, שחקן הומו, שחקן שבוגד באשתו, שחקן על קוק ועוד.

ישראל של חיים בוזגלו היא בליל סמיך של דמויות מבולבלות ומפוחדות. כולן לא מסופקות, כולן צריכות חיבוק. הגיבור שלו הוא איש שלא מסוגל לגעת בחברתו, וחווה אימפוטנציה נפשית, פיזית ויצירתית. גם שאר הדמויות לא מסוגלות לחיות את החיים שלהן עד הסוף, ונותרות עם חצי תאוותן ביד.

הצילום של יורם מילוא תזזיתי, לעיתים קרובות מעייף. מצלמת הכתף שלו נעה סביב האובייקטים, לא שומרת על כללים של כיוון. היא מפזרת על המסך קטעי תודעה, פרטים קטנים וגדולים בערבוביה, חסרת מיקוד באופן מוצהר ומכוון. מהבחינה הזאת סרטו של בוזגלו נועז בצורה יוצאת דופן ממש. הוא לא מתחנף לאף אחד, ובייחוד לא לצופה מישראלי הממוצע. הוא בועט בכל המוסכמות המקומיות ובניגוד לדמויותיו, הוא הולך עם האמת של עד הסוף. סגנון העריכה יכול להזכיר את קליפוני הסמים מ"רקוויאם לחלום" (דארן ארונופסקי), אבל גם את השימוש ביחסי קול-תמונה שעשה וים ונדרס ב"ארץ האפשרויות", ואת העריכה יוצאת הדופן של "קוד 46" (מייקל וינטרבוטום).

"דיסטורשן" הוא סרט ניסיוני, וייתכן שבוזגלו מכוון הפעם אל הקהל שמעבר לים. העיסוק באינתיפאדה, בפיגועים ובהשפעה שלהם על אנשים בבועה התל אביבית הוא צלילת בכורה קולנועית-עלילתית מבורכת אל אזור כמעט שומם עד כה. בוזגלו היה צריך ביצים גדולות כדי ללכת על סרט כה קשה לצפייה ובלתי מתחנף לעיניים, אבל תעוזה היא לא מה שחסר לאיש הזה. אחרי "זינזאנה", "שלווה", "נישואים פיקטיביים", "עונת הדובדבנים", שלל פרסים ואינסוף אנרגיות, נדמה לי שחיים בוזגלו בשל להתחיל לירות החוצה, אל הארצות בהן גובה החרדה נמוך יותר ומאפשר צפייה בסרטים שהמסך בהם נותר לא רגוע לכל אורכם. ארץ הגלגל"צ לא תוכל להיות הקהל של "דיסטורשן", משום שהיא זקוקה לתרופות הרגעה, ולא לספידים אל תוך הווריד.

"דיסטורשן" אמור להיות סרט ראשון בטרילוגיה על חיי האומה המיוסרת שלנו. "מישל פוקו אמר שכדי להבין את החברה צריך ללכת לבתי הכלא ולבתי המשוגעים", אמר פעם בוזגלו בראיון עיתונאי. הסרט החדש שלו מציע לעולם צוהר הצצה לישראל, בית המשוגעים של העולם, ולתל אביב – המחלקה הסגורה.