אחד אחד הם מובלים לחדרי החקירות. בחולצות מגוהצות, במשקפיים עגולים, יפי הבלורית והתואר. "לא יכול להיות", זועקים החברים והעמיתים. "הוא האיש הכי ישר בעולם. כמו סרגל. בטח לא ידע. תראו, בטוח יתברר שמדובר בבלון נפוח".
המראה של אנשים המעונבים הללו, שמואשמים במעורבות בפרשת הסוס הטרויאני, לא מתיישב עם הדימוי הישראלי של שחיתות. המילה הטעונה הזו מעלה אסוציאציות לנקניקיות במרכז הליכוד, למינויים פוליטיים, לש"ס, לחברי כנסת, לשרים כוחניים, לאריה דרעי ועוזי כהן. אבל שדבר כזה יקרה למיטב בנינו? אנשים שמחזיקים את המשק הישראלי במו ידיהם, שמרוויחים הון, שממותגים במדורי הכלכלה כסמלי הצלחה וניקיון? בוודאי נפלה טעות.
ייתכן. אולם, גם אם יתברר בסופו של דבר שנגד רבים מהבכירים לא יוגשו כתבי אישום, הפרשה האחרונה חושפת, למרבה ההפתעה, כי השחיתות אינה רק נחלתם של נבחרי העם. מאוד נוח לכוון את כל חצי האשמה לעבר בניין אחד בירושלים. נקודת המוצא של כל קמפיין נגד שחיתות זהה: אנחנו עם סגולה. בבסיסו, הישראלי רחום וחנון, ישר וירא שמיים. רק קבוצה קטנה של אנשים חסרי בושה, שנבחרו על ידינו, מקלקלת הכל. ואותם אנשים, רחמנא ליצלן, במקום שיתאבדו ביריה על החוף או יקפצו מבניין גבוה, כפי שעשו מנהיגים שסרחו בימי התום הרחוקים, מעזים להמשיך לשאוף אוויר מזוהם במלוא הריאות, ולהמשיך לגנוב את הקופה הציבורית. "יכול היה להיות פה גדול", שרים "הדג נחש" ב"אנחנו לא פראיירים" ומבטאים מבלי משים עמדה שמחניפה לקונצנזוס: אם "החליפות" לא היו הורסות אותנו, תל אביב היתה ז'נבה.
האמנם? ואולי נבחרי העם מייצגים את הערכים בחברה הישראלית? הרי כל אזרח ישראלי נופל קורבן לכוחניות, לקומבינות, לפרוטקציות, לביורוקרטיה גסת לב או לסתם אלימות על כל צעד ושעל, גם כשהשלטונות לא מעורבים. אם ינוקו האורוות ויוחלפו הנבחרים מי בדיוק יגיע במקומם? מי תוקע לידינו כי ייאכפו אמות מידה שונות? זה שנים מקוננים כאן על כך שאת תפקידי השרים לא ממלאים אנשים מקצועיים, מעולם הכלכלה והעסקים, במקום פונקציונרים פוליטיים. מעל אותם אנשים בדיוק מרחפת כעת עננת הסוס הטרויאני.
לא כל צעד כוחני מוגדר כפלילי
מצד שני, אולי ההתרגשות מפרשת הריגול התעשייתי מוגזמת. חברות הענק במשק מבצעות עבירות מוסריות קשות יותר מהשתלת תוכנה במחשביהן של המתחרות, החל מפיטורים שלא לצורך, דרך זיהום הסביבה ועד לניצול ציני של הצרכן. אלא שלא כל צעד כוחני מוגדר כפלילי. מעל הכל, נדמה שהאנשים המעורבים בעסק הביש ראויים לרחמים: כמה מאמצים ואנרגיה הם השקיעו על מנת לגלות מה עושה המתחרה ולסמן עוד אפס או שניים במאזן הרווח, רק כדי להגיע בסופו של התהליך המבזה למוצרים זהים, שלא ניתן להבדיל ביניהם בעין בלתי מזוינת. בתחרות הזאת אין מנצחים. כולם עושים אותו הדבר, כל הזמן, והתוצאה היא אחידות, שיממון והיעדר נשמה ותוכן.
ואולי כולנו ראויים לרחמים. הפרשה הזאת חושפת את ערוות החזון של בנימין נתניהו, שמטיף לתחרות חופשית בכל מחיר. ובכן, התחרות הזאת מובילה, פעמים רבות, לחדרי החקירות. כשהערך היחידי שמנחה את החברה הוא להגיע למקום הראשון, וכשהדרך מאבדת כל משמעות, סופו של המצפון האנושי להיכנע ולעשות הכל כדי לגבור על המתחרים. אבל אם זה המחיר, מי בכלל רוצה להתחרות? בעולם של ביבי, כולם חייבים להשתתף במירוץ, שאם לא כן יידרסו תחת גלגלי הקפיטליזם חסר הלב. אז יאללה, טפסו על איזה סוס טרויאני, והצטרפו גם אתם.