אלכס ליבק

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

שמעתי את רעשי הרחוב. המחשבה על היצירה עצמה לא מתחברת לי למוזיקה ומעולם לא חיברתי את הצילום למוזיקה. אני לא מושפע ממוזיקה, למרות שאני מאוד אוהב ג'אז; את קולטריין ואריק דלפי, למשל, וגם מוזיקה קלאסית - את מאהלר ואת באך, כמובן.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

לדעתי, כל דבר משפיע על מה שאנחנו עושים. אני רואה טלוויזיה לעתים נדירות, רק קצת חדשות ולפעמים כדורגל. אני קורא הרבה ספרים ומאזין רק לתוכניות אקטואליה ברדיו. אני עוסק באקטואליה, אני מצלם את המציאות, אז אני שייך לה ותלוי בה. אני לא מביים דברים או הוגה רעיונות. אני לא עובד בסטודיו, ואין התערבות מחשב בעבודות שלי.

איזה דבר היית משנה ברחוב מגוריך?

בתל אביב אנחנו גרים ברחוב פרישמן, ליד הים, ובירושלים אנחנו גרים ברחוב נווה שאנן, קרוב לגן הבוטני ולמוזיאון ישראל. הייתי מביא את הים לירושלים ואת הגן הבוטני לתל אביב.

למי היית מכניס מכות?

לנהגים האיומים שיש פה.

מה ההתמכרות שלך?

ספרים. כל החיים הייתי מכור לספרים, עד כדי כך שלפעמים אני שוכב, קורא ושוקע בספר עד שמתעוררים בי רגשות אשם על כך שאני לא מצלם ואני נאלץ לעזוב אותו ולצאת לרחוב. הספר שאני הכי מכור אליו הוא "מובי דיק". זהו ספר שנמצא מעבר לכל ספר רגיל, קשה להגדיר אותו. מפעם לפעם אני מוצא את עצמי חוזר אליו. בזמן האחרון אני קורא את "קאפוט" של קורציו מאלפרטה. ספר מדהים שעוסק במלחמת העולם השנייה. זו חוויה אישית של אדם שהיה כתב צבאי, והוא מדבר דווקא מצידם של כוחות הכיבוש, של הקואליציה הנאצית. הדמיון שלו כל כך עשיר עד שלא ברור מה אמת ומהי בדיה ואני נתקל בו בתיאורים שמעולם לא קראתי.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

את בת זוגי, שרי, כי אני הכי אוהב אותה בעולם.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

צלם ותיק מאוד ששמו רוברט פרנק. בשנות החמישים הוא צילם בארצות הברית ותפס את ההוויה האמריקאית. אני מקווה שיש משהו בתמונות שמוצגות בתערוכה הזו שתפס את ההוויה הישראלית. יש בהן רק תיעוד של מצב וסיטואציה, ללא התערבות, שמנסה לתפוס את הווית הרחוב הישראלי.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

מגהץ. עוד בילדות אמא שלי תמיד היתה אומרת לי, "לא לשחק עם המגהץ ברגליים יחפות!", ועד היום נותרה בי הטראומה.

אלכס ליבק (61) מסתובב ברחובותיה של ישראל כמעין עד מתמיד, שחוקר את הרחוב, מחכה לאנשיו בפינה ומעלים את עצמו כדי לתפוס אותם בעדשה מחייבת. המצלמה מלווה אותו עוד מימי ילדותו ברחוב טבריה 10. היא היתה שם לצידו כשיצא למסעות סוערים, שנמתחו על פני שנים אינספור מתל אביב ועד ארצות האמזונס. היא היתה שם גם במהלך לימודיו ב"סווינגינג לונדון" של שנות ה-60', בימיו בברזיל וגם כשחזר ללונדון ותפס בעדשתו את מהפיכת הפאנק של שנות ה-70'. אחרי שברח מהארץ כדי למצוא לעצמו עולם מסביר פנים, ליבק שב לכאן בתחילת שנות ה-80' והתחיל לעבוד כפרילאנס וצלם עיתונות; תחילה ב"חדשות" ולאחר מותו ב"אנשים" וב"הארץ". בשנת 1984, בימי "חדשות" העליזים, הוא נקלע למעמקי המהומה שתהפוך לפרשת קו 300. ליבק יצא לצלם את האוטובוס החטוף ומצליח לצלם את החוטף מג'די אבו-ג'אמע מורד מהאוטובוס ומובל על ידי הכוחות הישראליים. כשהאחרונים ידווחו שאבו-ג'אמע מת עוד באוטובוס, ליבק ומצלמתו יהיו אלה שיוכיחו את ההיפך.

כיום הוא מוכר בעיקר כיוצר המדורים "הארץ שלנו" ו"המאה ה-21" בעיתון "הארץ" וכזוכה פרס ישראל לצילום לשנת 2005. הצילומים שלו מודעים פוליטית, מסתכלים לכאן ולעכשיו בעיניים דרך ההוויה האנושית והמקומית, ואולי זו הסיבה שבגללה הם חלק מהקונצנזוס. בפרוייקטים שעוברים דרך המצלמה שלו יש מקום למתנחלים, לחרדים, לחילוני ירושלים ולאלו שנאלצים לסבול מעוני מחפיר בעידן נתניהו. ספקטרום המצלמה של ליבק הוא רחב: מהטיח המתפרק בבתים סדוקים, ועד לעצים הרעננים של ההתנחלויות.

בתערוכה "ללא מילים" המוצגת בימים אלה בגלריה בינט, מנסה ליבק להראות איך האינתיפאדה משפיעה עלינו בחיי היומיום. לדבריו, כירושלמי, הוא חיפש "אספקט ירושלמי" שיצליח לייצג את פגעי האינתיפאדה. במהלך שיטוטיו ברחובות, הוא החל לשים לב לכך שאנשים שעומדים בתחנות האוטובוס נראים מדוכאים. הוא החל לתעד את אנשי תחנות האוטובוס בשנת 2003 וסיים בשנת 2004. אין ולו חיוך אחד בשמונה העבודות שנבחרו לתערוכה. התוצאה מסתכמת בעבודות מוטרדות ומטרידות, שחורות ולבנות, בכל גווני וריחות הרחוב.

גלריה בינט, פרישמן 15, תל אביב, עד ה-17.6.2005