אמריקאים חסרי בושה

ב"Some Kind Of Monster", סרט המופת התיעודי על מטאליקה, מצולם ויכוח בעת העבודה על אלבומם האחרון בין הגיטריסט קירק האמט למתופף לארס אולריך. אולריך מתנגד לסולואים של האמט באלבום. הוא מודע לעידן הגיטרות החדש והמתומצת בראשותם של הווייט סטרייפס והסטרוקס. עידן בו סולואים (שוב) נחשבים פתטיים ואנכרוניסטים. האמט, לעומתו, לא מבין מה העניין. ממורמר, כמעט שבור לב, הוא טוען שזוהי רק אופנה, וחוץ מזה, מה עוד הוא יודע לעשות? הסולואים האלו הם התמצית שלו. הדארקנס, לדוגמה, יכולים לדפוק סולואים בשנות ה-2000, אבל זה עובד כי כולם יודעים שהם מפוצצים במודעות עצמית פוסט מודרנית לכאורה, ותמיד יוכלו להגיד בסוף הסולו "סתם, בצחוק". והנה מגיחה לה חיה יוצאת דופן בתחום האינדי-רוק האמריקאי. דה הולד סטדי מרביצים סולואים כמו כלום. הם מושפעים, להצהרתם, מבלק סבת' וסטיב מילר בנד, למשל. ההארד-רוק המסורתי זורם בדמם, ועדיין, לא רק שהביקורות מטורפות עליהם, גם ההייפ סביבם, ששמור בדרך כלל ללהקות הגראז' או לגל הפוסט-Pאנק החדש, הולך ומתגבר מדקה לדקה. אולי זה קשור לעובדה שהם בעצם גלגול חדש ללהקת ה-Pאנק נטולת הפשרות Lifter Puller, כך שמעריציהם הישנים שומעים ב"הולד סטדי" את נקודת המוצא שלהם. אולי זה קשור לעובדה שאין להם זמר מיילל או דחוס פאתוס, אלא סולן שהוא דובר ציניקן ומודע. ואולי סוד ההייפ טמון בעובדה שהם פשוט להקה מצוינת, גם זה קורה.

בתחילת השנה שעברה שיחררו ההולד סטדי, שעקרה ממיניאפוליס לברוקלין, ניו-יורק, תקליט ראשון ומלא בהברקות: "The Hold Steady Almost Killed Me". טקסטואלית היה ברור שהם חולשים על כל ההתרחשויות בעולם האופנתי סביבם. זה ניכר בשירים כמו "רוב האנשים הם די-ג'יים" וטקסטים כמו "אני מנסה לגרום לאנשים לקרוא לי ג'וני רוטן, אבל רובם ממשיכים לקורא לי פרדי פרש". הרוק החם, האמריקאי, הכמעט משפחתי שלהם, עטף את התסכול ואת ההגשה העקומה-מזייפת שיצאה מגרונו של הסולן קרייג פין.

אלבומם החדש, "Separation Sunday", חסר קצת את הברק האולטרה-מודע שהיה בקודמו, אבל הוא ממוקד ממנו ועדיין מעולה. ההולד סטדי כל כך אמריקאים, שברור שהדרך היחידה להבין אותם עד הסוף היא להסתובב ברחובות ברוקלין או מיניאפוליס, או בכל אחד ממראי המקום שהם מציינים. אני שומע בהם להקות כמו הריפלייסמנטס, את וורן זיבון ז"ל ואת ה-Wrens. רוק קולג'ים אמריקאי, אבל עם חיספוס, בניגוד לחנונים המעודנים יותר של האינדי רוק. פין הוא מספר סיפורים, והוא הרבה יותר אומר את המילים מאשר שר אותן. הוא מושפע, לדבריו, מהאסקר דו באותה מידה שהוא מושפע מבילי ג'ואל. מצטט את ספרינגסטין מ"בורן טו ראן" ובאותה נשימה מזכיר כהשראה את ה-Mountain Goats. אמריקאי חסר בושה.

"ספריישן סאנדיי" הוא סוג של אלבום קונספט, וככזה הוא אולי אלבום הקונספט הכי חסר נפיחות בהיסטוריה. פין מספר בו על הקשר שבין חיי לילה פרועים, שימוש מוגבר בסמים ואלכוהול לבין חיפוש נואש אחרי גאולה דתית קתולית, באובססיה שמקבילה לחיפוש אחרי האבקה והזיון חסרי הנשמה הבאים. האלבום הזה הוא סוג של צאצא ל"ניו יורק" של לו ריד מ-89'. הוא מקביל לו בנגינת הלהקה הסוחפת, המחוספסת והכנה, בסולואים שלא מקפידים על טכניקה וניקיון, ובדרך הסיפור הדיבורית, האורבנית, שמאמצת דמויות סהרוריות וצבעוניות, המשמשות חוליות מקשרות בסיפור (עוד מהתקליט הקודם, האמת) ומהוות מראה לנבכי נפשו של פין, שהוא בעצם סוג של ראפר. וזה לא רק אני אומר,בראיון איתו, פין אמר שאחת ההשראות הגדולות עליו הם ראפרים, מאטמוספיר ועד לג'יי-זי, וזו עלולה להיות בעיה, כשמרוב דיבור מוותרים על פזמונים ומלודיה. מצד שני, למי זה איכפת כששני האלבומים של דה הולד סטדי כל כך מוצלחים.

התנהלות דומה עוברת גם על הפוניז. הלהקה השיקגואית הזאת הוציאה רק בשנה שעברה אלבום ראשון ומוצלח, וכבר היא משחררת את השני שלה, שעולה אפילו על קודמו. אם ב-"Laced With Romance" הראשון הם היו הרכב כיפי ומעניין ששילב בין גראז'-רוק לפוסט-Pאנק, הרי ש"Celebration Castle " הוא כבר הרפתקה אחרת. השיר הראשון נפתח כמו פסקול של מערבון ספגטי עם גיטרה חשמלית במדבר, וכשהתופים נכנסים בדהרה, ברור שהסוס הזה יצא לדרך. רק חמישים ושלוש שניות מאוחר יותר מתברר שהקאובוי שרוכב על הפוני הוא לא אחר מאשר טום ורליין, לשעבר סולן טלוויז'ן, או יותר נכון, הסולן של הפוניז שמזכיר אותו אין קץ. "Glass Conversation" המדובר הוא אחד משירי הרוק-אנ'-רול המסעירים של השנה. לא כל האלבום עומד באותה רמה: הפוניז ויתרו בו על מרבית הלכלוך הצלילי שאפיין אותם עד לפני שנה. הסאונד החדש שלהם הוא שילוב מוזר בין ריפים סיקסטיזיים, שמזכירים את הקינקס, לתוגה גותית שמזכירה את סוזי והבנשיז, הסייקדליק פרז, והרבה מאד את גל הגיטרות והשירה החדש של ניו יורק בסוף הסבנטיז, עם השפעה מרכזית של ריצ'ארד הל, ורליין ואותם טלוויז'ן. מי שעבד איתם על התקליט החדש הוא סטיב אלביני הוותיק, ונדמה לי שהפעם הוא לא בחר בסאונד אגרסיבי אופייני, אלא ניסה ללכת בדרכו של מפיק נערץ אחר, כריס סטיין, איש להקת בלונדי, ומה שהוא עשה עם "מיאמי" של הגאן קלאב ב-82'. אז יש פה כמה שירים מנצחים, ודרייב נגינה אינטנסיבי ומשכנע מספיק, כדי לרקוח ב"סלבריישן קאסל" קסם חדש מכמה השפעות ישנות ומבורכות.

דה הולד סטדי, "Seperation Sunday" (יבוא, French kiss)
דה פוניז, "Celebration Castle" (יבוא, In The Red)