הפרצוף של כדור הארץ

      חמש מאות גרם, סיפורים קצרים מאוד לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 22

      אסף גברון, רענן אליזוב

      נניח שאתה חייב לברוח. נניח שהרגת מישהו בטעות. לא התכוונת, אבל זה רצח, אין אפס. ירית לו בצוואר, כשלא היית צריך. ולא משנה שאתה בצבא. הגנה עצמית לא יעבוד פה. זה גם לא ערבי. זה מישהו שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. זה צרות. נניח. אז אתה צריך לברוח הכי רחוק שאתה יכול, ונניח שלצאת מהארץ אתה יכול, כי נותנים לך, כי זה גם אינטרס של מישהו למעלה שתיעלם מהפרצוף של כדור הארץ. אתה עולה על מטוס מתל אביב לעיר אירופאית מערבית. שם אתה עולה על מטוס אחר, שלוקח אותך לסינגפור. אתה מחליף מטוסים וממשיך לסידני, אוסטרליה, משם לאוקלנד, ניו-זילנד. שם אתה נוסע באוטובוס לקצה הצפוני של האי הצפוני, ולמחרת בבוקר אתה עולה על ספינה קטנה שנוסעת לאיי טוקלאו, האיים הכי רחוקים והכי קטנים בעולם. אתה מגיע. מה עכשיו?

      משך יומיים אתה בעיקר ישן, כדי להתאושש מהנסיעה הארוכה, שלושה ימים רצופים בדרכים.
      אחרי שהתאוששת, אתה חושב. אתה חושב על החיים, אתה חושב על מה שעשית, אתה חושב מה תעשה. אין לך מספיק כסף לחיות בבית ההארחה היחיד באיי טוקלאו יותר מכמה לילות. אז אתה מציע למשפחה כסף ונכנס לגור בחווה שלהם. בהתחלה הם נותנים לך מיטה בסלון, אבל אחרי כמה ימים נוספים אתה שואל אותם אם תוכל לשפץ את אחד הצריפים בחוץ, שמשמשים כרגע לגידול תרנגולות. הם מסכימים.

      זה לא רובינזון קרוזו, אתה לא לבד. יש אנשים, יש אוכל. אלה איים ששייכים לניו-זילנד והכלכלה בסדר, אין מובטלים. גם אתה לא מובטל. אתה משפץ את הצריף, ותוך חודשיים אתה מתחיל לשלם את שכר הדירה ואת דמי הקיום שלך בדגים שאתה דג.

      אתה דייג. אתה דייג שהרג. לא דיברת חצי שנה עם אף אחד בטלפון, לא קראת מכתב. לא היה אות חיים. לא דיברת עם אף אחד חוץ מהמשפחה שאתה גר בחצר שלה, וכמה אנשים שקונים ממך את הדגים. זה לא אי תיירותי. אין בו תיירים, וגם לא מוסדות של תיירים – מלון, פאב, כלום. האנשים שם לא מבלים, רק חיים.

      עכשיו תדמיין את אמא שלך, ואת אמא של הקורבן שלך, שתיהן מכינות משהו במיקרוגל. מוציאות את המנה, נניח שיש בה תפוחי אדמה. המנה רותחת, מעלה אדים, שתיהן כנראה הכניסו אותה למיקרו לדקה מיותרת. הן נושפות על המנה, פו, פו. הן חושבות עליך. הן יודעות שברחת, שלא נעלמים סתם כך מעל הפרצוף של כדור הארץ. הן תוהות איפה אתה. אמא שלך והאמא של הקורבן. עברו שמונה חודשים מאז הרצח. נניח. מה עכשיו?

      הן מניחות את המנות עם תפוחי האדמה, ובשר טחון, מול בעליהן. אביך, אביו של הקורבן. והאבות מוסיפים פו משלהם, כי המנות עדיין מעלות אדים. שתי הנשים אומרת לשני הבעלים, מעניין איפה הוא עכשיו, ואתה בטוקלאו, בסוף העולם, דג דגים, אתה חי אבל האם אלה חיים? האם אלה לא חיים? ואולי אלה חיים יותר מלאים מכל דבר שהיית יכול לקוות לו? אולי זה הסוד, זו המטרה, אולי זאת המשמעות. אתה דג, אתה אוכל, אתה ישן תחת גג. זאת המשמעות, אתה מבין, בשביל זה הרגת, בשביל להבין. זה הכי פשוט. גג, ואוכל, להשיג אותם במו ידיך, לבנות אותם מהטבע. זאת האמת.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully