אחת הטקטיקות לשיווק סרט האימה "בית השעווה" היתה הפצת חולצות עם הכיתוב "בואו לראות את פריס הילטון מתה". יותר משאלו יחסי ציבור מצוינים, כי מי מאיתנו לא היה רוצה לראות את בובת השעווה האנמית הזו נרצחת, זוהי הצהרת כוונות. סרטי האימה בשנים האחרונות קצת שכחו שאנחנו משלמים בשביל לראות כמה שיותר אנשים מתים, ורצוי שזה יהיה בצורה כמה שיותר מקורית ודוחה. במקום זאת, הם פיתחו לעצמם מודעות מעצבנת והשתמשו ברפלקסיביות, פרודיות, הומאז'ים ופסיכולוגיות בגרוש. "בית השעווה", בהצהרה פשוטה זו - בואו לראות אנשים נרצחים - מקבל את עצמו כמו שהוא באמת. זהו סרט אימה לא יומרני החוזר למקורותיו הסדיסטיים ומגיש לנו גועל, אלימות ואימה ללא העטיפה המתחכמת. כאילו טרילוגיית "צעקה" והפרודיות עליה לא נעשו מעולם.
הרעיון המרכזי בסרט לקוח מ"בי-מובי" קלאסי משנות החמישים בעל אותו שם (הרשע בסרט הנוכחי נקרא על שמו של השחקן וינסנט פרייס שכיכב שם), שהיה בעצמו רימייק לסרט של מייקל קורטיז (לא אחר מזה שביים את "קזבלנקה") משנות השלושים. אך הסרט מזכיר במבנהו ובסגנונו את הקלאסיקות של הז'אנר משנות השבעים והשמונים: "פרדי קרוגר", "המנסרים מטקסס", "יום שישי ה-13" וחבריהם. הוא אינו מתכתב איתם, אלא פשוט מסופר ונראה כמוהם. הסרטים שהוא דווקא כן מתכתב איתם הם קלטות הסקס האינטרנטיות של פריס הילטון, בפרץ הומור עצמי, ועם קלאסיקת אימה אחרת- "What ever happened to baby Jane?" בכיכובן של בטי דיוויס וג'ואן קרופורד על יחסי אחיות מהגיהנום, הקשור למוטיב האחים בסרט.
הקטע עם האצבע היה ממש יותר מדי
כמו בכל סרטי האימה, העלילה מספרת את סיפורם של חבורת צעירים פוחזים, שכנראה מעולם לא ראו סרט אימה בחייהם, העושים את כל הטעויות האפשריות כדי ליפול לבורות אימה עמוקים. הפתיחה הארוכה והמשעממת מידי מציגה את אלישיה קאתברט (המעצבנת כאן כמו בסדרת האם שלה- "24") כ"תאומה הטובה" של "התאום הרע", צ'אד מייקל מארי (חתיך כשהיה ב"שישי הפוך" וב"מגרש ביתי") הנוסעים עם ארבעת חבריהם למשחק גמר בפוטבול. לאחר שנתקע להם האוטו הם מחליטים (טעות ראשונה) לעשות קמפינג ביער מבודד הקרוב לעיירה עוד יותר מבודדת. וכמו בכל העיירות האמריקאיות הקטנות, רק דברים רעים יקרו להם שם. הסרט מתחיל לצבור תאוצה וגועל לאחר שמתגלה מוזיאון השעווה העירוני והאחים המטורפים שאחראים עליו, והוא מגיע לשיאו בסצינת סיום מרהיבה והרסנית.
את הסרט על התאומים השטחיים שבמלחמתם בתאומים הפסיכופטיים ילמדו לגשר על הפערים ביניהם, כתבו התסריטאים התאומים צ'אד וקארי הייז (שכתבו בעיקר זבלונים לטלוויזיה) וביים ז'אום (או ג'אום, לבחירתכם) קולט-סרה, שביים עד היום קליפים וזהו סרטו הראשון. כבמאי קליפים ניכרת כמובן ההקפדה שלו על האסתטיקה המזוויעה והמוצלחת של הסרט. הוא הולך עד הסוף עם סצינות האימה בצורה הגורמת לצופים הרגישים מידי להסתיר את עיניהם ולצופים הסדיסטיים לצחקק בהנאה. סצינות ההתעללות והרצח שלו מתעלות זו על זו, ואכן זה בהחלט תענוג לראות את פריס מתה. עיצוב העיירה, מוזיאון השעווה והדמויות המאכלסות אותו מרשים למדי, והוא יכול לטפוח לעצמו על השכם עם כמה סצינות שיכולות להיכנס כלאחר כבוד כבוד לפנתיאון האימה.
למרות חוסר ההקפדה שלו על בניית העלילה ובימוי השחקנים (למרות שפריס לא נוראית כשחשבתם), קולט-סרה יודע שאנשים צורכים סרטי אימה כמו שצורכים פורנו - למי איכפת איך השחקנים משחקים כל עוד הם יודעים לצעוק, והעלילה רק מפריעה להגיע לאקשן האמיתי. קולט-סרה שם כדי לרצות את הקהל שלו. הוא מביים סרט בסגנון שנדמה היה שיצא מהאופנה, משתמש בכל החוקים והקלישאות שבספר (רק במפתיע הכושי התורן אינו מת ראשון כנהוג בז'אנר), מתלהב מכל טריק שקיים (מראות, ריצה בחזיה ותחתונים, הפסקות חשמל ועוד), ואפילו מצליח להפתיע לפרקים ולשמור על אווירת מסתורין מינימלית. בסיכומו של עניין, לסרט רווי בקלישאות מגיע סיום קלישאתי, ולכן הנה זה בא, נכון מתמיד, "לחובבי הז'אנר" בלבד.