באוגוסט 1995 התכוננה בריטניה למלחמת עולם שלישית, כשבלר ואואזיס הנפיקו סינגלים חדשים בדיוק באותו יום. עשר שנים מינוס חודשיים חלפו מאז, והנה החודש מזדמן במפתיע סוג של סיבוב נוסף בקרב. בהפרש של שבוע זה מזה הוציאו אואזיס והגורילז סינגלים חדשים, וכעת מגיע תור האלבומים. זה של הגורילז יצא לפני שבוע, זה של אואזיס שלשום, ויש לצפות ולקוות שכמה רוחות עוד יספיקו להתלהט עד תחילת השבוע הבא, כשיתפרסם המצעד הראשון שמכיל את שניהם.
הגורילות התחילו כדאחקת פופ מצויירת, שיתוף פעולה משעשע בין דיימון אלברן לג'יימי היולט, המאייר והאגדה שמאחורי "טנק גירל". אלא שהדאחקה הזאת נמכרה בכשישה מיליון עותקים מסביב לעולם, כך שצאת האלבום השני של הגורילות כבר מלווה בארטילריה שיווקית כבדה, שקצת מסרסת את החינניות החלוצית שנלוותה לסיבוב הקודם. אם באלבום הבכורה של הגורילות עוד איכשהו אפשר היה לקנות את השטיק של להקה מצויירת שעושה מוזיקה מגניבה - פה כבר מדובר במסטיק שנשאר בפה לעיסה אחת יותר מדי. אך אתמול קיבלתי מחברת התקליטים אימייל בשם חברי הלהקה, כולם דמויות מאויירות, ובו תגובותיהם להתברגותם בצמרת המצעד הבריטי. לפעמים נדמה שלא חסר הרבה כדי שהגורילות יתחילו לפרסם הורדת שיער אצל רונית רפאל.
כל זה כמובן היה משנה מעט מאוד אילו המוזיקה של הגורילות היתה שוס להתפאר בו. כדי למנוע אי הבנות וטוקבקיסטים צעקניים נבהיר מיד: מדובר באלבום סימפטי, מופק להפליא ועם כמה שירים בטוב טעם. רק מה הוא נכנס בקלות לכיס הקטן של כל אחד מהדיסקים של בלר. העובדה שאת האנפופים של דיימון אלברן מזהים גם עם בננות בתוך האוזניים, ושחרף סוללת האורחים הכבירה התפקיד שלו פה הרבה יותר דומיננטי מאשר באלבום הבכורה של הגורילות אך מעצימים את ההשוואה בין הגורילות לבלר, השוואה ממנה יוצאים הקופיפים כשזנבם על התחתונה. לא ברור למה, אבל איכשהו כשאלברן נפרד מחבריו ללהקה האם ויוצא למסעות ניסויים בסולו, הוא נוטה לפשל. וכמובן, תמיד קיים החשד שאלברן בכלל נזקק לגורילז רק כי הוא שוב שמן ולא יכול לחשוף את צדודיתו האמיתית בפומבי.
עכבר אוטומטי
בארבע השנים שחלפו מאז יצא אלבום הבכורה של הגורילות, המפיק דן דה אוטומטור נטש את החבורה, ולקח איתו גם את הראפר דל דה פאנקי הומוסאפיין. את האוטומטי מחליף מאחורי הקונסולה דיינג'ר מאוס, השם החם של ההיפ הופ האנדרגראונדי, שהתפרסם בעקבות אלכימיית המונוכרום שלו - הלחמת "האלבום האפור" מ"האלבום הלבן" של הביטלס ו"האלבום השחור" של ג'יי-זי. העכברוש העניק לאלבום הפקה נוצצת למדי, שמצליחה להישמע גרובית ובו בזמן גם קצת אפלה. כבימים עברו, הבסיס המוזיקלי משלב היפ-הופ, רגאיי, רוק ואלקטרוניקה מתונה, אולם לקראת סופו הקפיץ משתחרר, ועוברים לפזז במחוזות הדיאט Pאנק, האייטיז השמח ולקינוח מקהלת גוספל.
את ההומוסאפיין מחליפה סוללת ראפרים, בהם דה לה סול (שמתארחים בסינגל המוביל "Feel Good Inc", מעין שילוב מוצלח בין "B.O.B" של אאוטקסט לכל שיר שני של בלר), וכן רוטס מאנובה, MF Doom ועוד. יש גם אושפיזין נוספים, כמו ננה שרי, אייק טרנר, שון ריידר ואפילו דניס הופר. אבל חרף רשימת האורחים הארוכה, לא מתפתח ברדק, והתחושה היא שיש בל'בית ששולט בכל.
אז הפקה נוצצת יש, אורחים מוכשרים יש, דיימון אלברן המשיח יש איפה הבעיה? האמת היא שקשה למצוא ב"דימון דייז" נפילות כואבות, ושבתור תצוגת תכלית של הפקת אלקטרוניקה עצלה והיפ הופ מגנובי זה ממש חגיגת. רק חבל שאחרי חמש-שש האזנות כבר מפסיקים להתפעל ממשחקי הסאונד, ומגלים שבעצם הם מקשטים יותר מדי פיגומים רעועים. ריפים והוקים מדליקים זה אחלה, אבל לא מספיק. אם זה היה דייט, הייתם מכתירים כ"נעים", אבל לא מעלים הביתה ללחם ושעשועים.
אגב, עושה רושם שלאלבום יש איזשהו קונספט תוכני. לא שירדתי לסוף דעתו, אבל הוא כנראה קשור לזומבים, כי כמעט כל שיר שני פה מאזכר אקדחים ומוות, והאינטרו מצטט מהסרט "Dawn of the Dead". שלא לדבר על כך שאף בן אדם חי, ובייחוד כוכב רוק, לא היה מצליח לשרוד עם שיניים כה איומות כמו אלה של הסולן 2-D (מזל שציירו אותו הפעם בעטיפה עם פה סגור).
הגורילז, "Demon Days" (הליקון, EMI)