באחת משורות הסיפור הזה אולי לא האחרונה, אבל בוודאי המשמעותית שבהן מדובר בעצם באגדה קסומה. חלומם של מיליוני בני אדם בין אם חלמו על כך באופן דתי, רגשי, ערטילאי או קונקרטי הוגשם. אחרי 2000 שנה הם התקבצו יחד, באותו השטח אליו ערגו, כשהם מגיחים אליו כמעט מכל הפינות הקיימות על הכדור. רק שלא מדובר בבני אדם גרידא, אלא בכאלה המתעקשים בהתרסה על ייחודם כ"יהודים"; ולא באנו לארץ ריקה, אלא מאוכלסת בחלקה בערבים; ואין ספק שבמהלך הסיפור גם נכשלנו, פשענו, עווינו, חטאנו וכו' וכו'. האם אפשר היה אחרת?
לפי "עמוד האש", הסדרה המונומנטלית שמופצת כעת בגרסת די.וי.די, אין ספק. תחת ההגדרה האופיינית כל כך לאנשי רוממה - "מארז מהודר" מוצג הסיפור הציוני כשהוא חף משאלות מסובכות: זו הדרך, זו השיטה, אין "אבל" ובלי "בשביל מה". האם אפשר היה להמחיש, באופן טלוויזיוני, את הסיפור הציוני בצורה אחרת?
לדעתו של מי שצפה בה לראשונה כתלמיד כיתה א', היא הוקרנה ב-81', וחזר אליה ספקני בשבוע האחרון לא. "עמוד האש", על שלל חסרונותיה, ואין קל מלנקב אותה, כל שכן לאתר בה חורים שחורים של התעלמות מכל מה שמריח מה"אחר", היא סדרת הטלוויזיה החשובה ביותר שנעשתה פה מאז קום המדינה, היא מוכיחה שמיינסטרים זה לא בהכרח רע.
זו לא סדרה קלה לצפייה. אף שהיא לא מתפלשת בפינות אפלות אלא מציגה את הנרטיב הציוני הידוע בכל הדרו. היא תובענית, מחייבת ריכוז, מצריכה השכלה, דורשת עימות ואימות נתונים אינסופי. יש בה כמובן פגמים רבים: ב"עמוד האש" כמעט ולא מזכירים את תקופת הסזון, בה רדפו מתנדבי הפלמ"ח, בהנחיית בן גוריון ותוך שיתוף פעולה עם הבריטים, את אנשי האצ"ל, אף שבהוראת מנחם בגין הם הבליגו על ההלשנות, ההסגרות, והפגיעות הפיזיות שהיו מנת חלקם של חברי הארגון. באותו הקשר הסדרה מתעלמת גם מביקורות כלפי המחתרות: המבצע הנועז של האצ"ל ב-47' לפריצת כלא עכו מונצח כחסמבא"י ומוגדר בסדרה "נועז"; שום התייחסות לכך שתוצאותיו היו פרדוקסליות כמעט: בין 28 לוחמי המחתרות היהודים שהצליחו להימלט, היו גם 200 ערבים שניצלו את המהומה וברחו. גם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג רוחני ופוליטי בכפיפה אחת, מי שהציע לחשוף שיניים גם כצורה של צחוק בספרו "שמשון" טען שההומור הוא אלמנט חשוב בדמות היהודי החדש - וגם כהרתעה, כמעט ואינו קיים.
והערבים? הם רק הגיבו בשנאה ובעוינות כלפי התרכזות היהודים בפלשתינה שלהם, כשב"עמוד האש" אין ניסיון רציני לרדת לשורשי מצוקתם, פסיכולוגית, פיזית ותודעתית. גם הציונות בקרב יהודי ארצות ערב, כיצד נבטה ואיזה סוג של ציונות היתה, הטרידה פחות את יוצרי הסדרה.
בסדרה אין תהיות גם בקשר להרצל: האם ספרו אמור להיקרא "מדינה יהודית" או "מדינת היהודים" סוגיה חשובה בשל השפעתה על אופי המדינה שחזה. לפי יוצר הסדרה, יגאל לוסין, הרצל הוא אך ורק המנהיג האידיאלי הראשון, מי שמת מ"שברון לב" עקב פרשת אוגנדה, ולא אדם גדול שידע גם לפרוק את עצביו על זונות לא מעטות.
הרצל אמר
אפשר להמשיך ולאתר נקודות תורפה כאורך הגלות בסדרה הזאת. אבל ראוי להפסיק, משום שהדיון ב"עמוד האש" נכון להיום, 24 שנים לאחר שהוקרנה לראשונה, הוא דיון שאמור לעסוק במה שיש בה ולא במה שהתפוגג בעריכה. וזהו בעצם סוד קסמה של הסדרה. כי באופן משונה, היום, כשכל זב חוטם בקפיטריה של גילמן יודע על הציונות את כל חסרונותיה ופגמיה, האנכרוניזם של הטיעונים הציוניים הקלאסיים נשמעים שומו שמיים כמעט מרעננים בחדשנותם.
"עמוד האש" מזכירה שוב כי הציונות אינה קולוניאליזם, משום שאף קולוניאליסט בהיסטוריה לא הטריח עצמו לארץ חרבה וביקש לבצע בעצמו את מלאכת הכפיים במקום ילידי המקום. "עמוד האש" מזכירה גם כי העם הפלסטיני אומנם חי וקיים, אבל הוא נולד רק כתגובה ללאומיות היהודית. ו"עמוד האש" מוכיחה כי חזונו של הרצל, בדבר מדינה חילונית אירופאית, התגשם רק בחלקו; ברוך השם זאת אומרת.
אף שמבחינה טלוויזיונית אופני ההפקה מיושנים, הסדרה מחזיקה מעמד בעיקר משום שבניגוד לכל מסמך היסטורי כתוב, היא מגישה טעמים וריחות שרק התמונות, והראיונות הנדירים שמוצגים בה, יכולים להשיג. שיני הזמן אומנם הופכות את הקריינות של יוסי בנאי מדרמטית לקומית, אבל לא נוגסות בכוחו כמנחה אינטליגנטי ונעים. אפשר היה לערוך את הסדרה אחרת, אבל לא את ההברקה המהפנטת שבבחירת נעימת הנושא של שם טוב לוי.
קל, כאמור, להתנצח עם הסדרה. אלא שפה טמון גם ערכה: היא מניחה מסד רציני לויכוח, מנותק מהבלי פופוליטיקה של ימין ושמאל, סדרה שקריאה ביקורתית שלה מסייעת גם להבין את טיעוני הפלסטינים. "עמוד האש" היא סדרת חובה מהסוג שכבר לא עושים היום, בערך כמו הציונות עצמה.