ליפול על גן עדן

סיפור אדם וחווה בגן עדן זוכה בגרסה נוספת - ג'ק (דניאל דיי-לואיס) ובתו המלאכית רוז (קמילה בל) חיים בניתוק מוחלט מהחברה האנושית, בין פעמוניות ופרחים אחרים ליד הים. הפסטורליה שלהם מורכבת משיחות אב-בת וטבע פראי. אלא שאז מכניס ג'ק חולה הלב אל חייו וביתו את קתלין (קתרין קינר) ואת שני בניה המתבגרים, ויחסיו עם בתו מקבלים תפנית. היא מורדת, רוכשת חברים בפעם הראשונה בחייה, מסתפרת קצוץ, ומקבלת תמונה בוגרת יותר על הטרגדיה של אביה ההיפי לשעבר.

"הבלדה על ג'ק ורוז" הוא סרט נוגע ללב, גם אם לא מושלם. הוא מנסה לדחוס בשעתיים מסך את אבדן התמימות, אהבת אב-בת ואפילו כיבוש הטבע על ידי האדם. מחווה שאינה משתמעת לשתי פנים מוקדשת לסיפור ההוא עם הנחש. נראה שהיוצרת, רבקה מילר ("אנג'לה") ידעה פחות או יותר מה היא רוצה להגיד, ולא טרחה לשייף את הקצוות. היא מציירת ביד גסה הקבלה בין יחסיהם של ג'ק ורוז לבין הסיפור התנכ"י ההוא, משאירה לצופה הממוצע מעט מאד מקום לדמיון ומחשבה.

חייו המתכלים והולכים של ג'ק גורמים לבתו לרצות למות איתו. בעולם בו יש מקום לאבא ובת בלבד, ולא לאף נפש חיה אחרת, אין מקום לעתיד. האמירה של מילר לא לגמרי ברורה. העיסוק שלה בכמה מישורי תוכן מפריע להבין מה היא באמת רוצה לומר. התסריט טוב, למרות הסימבוליות שקופצת לפנים כמו בחורה ערומה מעוגת יומולדת. הבימוי אקספרסיבי, כלומר מביע את תחושותיהן של הדמויות, אבל גם מדגיש את מה שהבמאית הייתה רוצה שנרגיש. בשורה התחתונה, מרוב מורכבות, רבקה מילר יצרה סרט שמכיל בתוכו עשרה סרטים נוספים. רבדיו של "הבלדה על ג'ק ורוז" הולכים מכות על תשומת ליבו של הצופה ומשאירים אותו עם רעיון מבולבל למדי. אבדן התמימות של מילר (ושל הנערה רוז) הוא טרגדיה מזן חדש – הסוף שלה לא ממש מצליח להיות עצוב.

יש למילר ביקורת ברורה על דור ההיפים והקומונות. היא מלאת רחמים עליהם ועל הנאיביות שלהם, ומשאירה את ההזדהות שלה (ושלנו) עם גיבורתה, הילדה שגילתה שאביה ההיפי הוא איש חלש שלא מסוגל להתמודד עם עולם המתקדם במהירות. מייקל רוהטין ריפד את הפסקול באווירה דרומית קשה במיוחד, שירי געגועים נוגים ובלדות מרגשות, מה שהופך את כל הסיפור לשיר אשכבה ענק לתמימות.

החלק הגאוני ב"הבלדה על ג'ק ורוז" שייך למחלקת הצילום. אלן קוראס, תותח העל שצילם בין היתר את "שמש נצחית בראש צלול" (מישל גונדרי), "קפה וסיגריות" (ג'ים ג'רמוש) ו"יש לו את זה" (ספייק לי), לא נופל גם הפעם. יד הזהב שלו מנפקת שוטים מופלאים, כל אחד מהם יפה ומלא חיים מקודמו. הטבע הפראי מצידו, מחזיר לצלם אהבה, וגם פניה הלא יאמנו בעדינותן של קמילה בל הצעירה משרתות את אנדרטת היופי שקוראס בונה לכל אורך 112 דקותיו של הסרט.

"הבלדה על ג'ק ורוז" אינו סרט מופתי, אבל בנוף היצירות שיוצאות מארה"ב הוא בהחלט שווה הצצה. גן העדן של מילר מת, והיא מציעה לנו לחזות בפרטי גסיסתו. למרות סימבוליות יתר שעלולה לעלות לאחדים בתסיסה בקיבה, היופי והאסתטיקה הקיצוניים גורמים לאושר, ואפילו להתרגשות, לפרקים.