ילדודס

ב-2001, כשיצא אלבום האולפן השני שלו "Kill Your Darlings", הבטיח לנו קיד לוקו "להקדיש את חייו למוות של הרוק-אנ'-רול", ונטש את הטריפ-הופ היפהפה שדאג לטפח באלבום הבכורה שלו וברימיקסים המשובחים והרבים שהכין, לטובת מוזיקה מסורתית יותר, אקוסטית יותר ומלוכלכת יותר. זו היתה היצירה הטובה והכנה ביותר של לוקו, אך כנראה שהוא עצמו, כמו מבקרים רבים, ראה את הדברים באור שונה. אחרי 4 שנים בהן לא שיחרר חומר חדש, חזר הברנש הצרפתי לאזורים בהם הוא מרגיש בבית, ויצר פסקול אווירתי ואינסטרומנטלי לסרט האינדי האמריקאי "The Graffiti Artist".

הפסקול שיצא בצורה מסודרת רק עכשיו, הספיק לזכות כבר ב-2004 בפרס "הפסקול הטוב ביותר" בפסטיבל הקולנוע השנתי של אוסטין, טקסס. אבל נדמה שהוא לא מסוגל לעמוד בפני עצמו בהעדר השוטים האסתטיים של במאי הסרט, ג'יימס בולטון.

הפסקול מכיל שני קטעים בסך הכל, בווריאציות שונות. שני שירים שהיו יכולים להיות מצוינים, אם לא היו נמרחים על 79 דקות מתישות וממוחזרות: שלושת הקטעים הראשונים הם בעצם קטע אחד בין 50 דקות. קטע רגוע, מרגיע אפילו, עם סאונד אמביינטי-היפ-הופי-הודי (כן כן), שזורק רמזים מבלבלים שאולי הסרט הזה בכלל צולם בבוליווד. יש פה סיטאר, חלילים, קלרינט, גיטרה, ואלקטרוניקה מלוטשת. כל כמה דקות הסתכלתי על המערכת, רק בשביל לוודא שכפתור ה"repeat" לא תקוע.

החלק השני הוא כבר יצירה טיפה יותר מגוונת, ופי אלף יותר מרגשת. גם כאן היה ניתן לקצר קצת לטובת הפסקול המודפס, אך הקצב האיטי העטוף בקלידים רפטטיביים, מזכיר לטובה את הטריפ-הופ המלנכולי של שנות ה-90, ומוכיח שגם ללא צפייה מוקדמת בסרט, אפשר לדמיין את הדמעות שמנסות ללא הצלחה להישאר בפנים, כשהסצנות מתחלפות להן לאט לאט.

קיד לוקו הוא מוזיקאי מוכשר, מפיק דגול ודי-ג'יי מצוין. חבל רק ששני הקטעים היפים שהלחין, לא נכנסו לאי-פי אחד של רבע שעה. כאשר הקטע ההודי חוזר פתאום בדקות האחרונות של הפסקול, ובעצם משלים מעגל, הבנתי שהוא פשוט ניסה לקחת אותנו איתו למסע, ואני מתבאס להודות שממש כמו ילד קרצייה, משכתי למדריך בשרוול ושאלתי כל כמה דקות "הגענו כבר?".

קיד לוקו, "The Graffiti Artist Soundtrack" (יבוא, Mettray Reformatory)

ילדים הם נאיביים, חמודים, מתוקים, ולעיתים קרובות מעצבנים ורועשים. הם רוצים שתיקח אותם לפסטיגל או להופעה של רוני. הם רוצים לראות איתך את אותו סרט מצוייר בפעם השש מאות שלושים וארבע, והם הורסים לך כל דבר שניתן לקפל. באמת.

בדיוק בגלל זה עמל אמן האוונגרד Ekkehard Ehlers וערך את האוסף הזה, אותו הוא מגדיר כ"מוזיקה חדשה לילדים חדשים". 25 שירים, חלקם של אומנים סמי-ידועים והשאר של יוצרים סמי-אנונימיים. יש פה יפנים, אירופאים, אוסטרלים ואמריקאים, שהלחינו מוזיקה אוטופית, מהפנטת וחסרת ציניות. מוזיקה שהיא פחות של ילדים, ויותר של מבוגרים שרוצים להיות קטנטנים שוב. אלקטרוניקה פולקית שלא מתביישת להיות עצובה לעיתים, ואינפנטילית לגמרי ברגעים אחרים.

ה-Fan Club Orchestra שרים לנו עם פה מלא במים. Yuichiro Fujimoto ו-Takagi Masakatsu, כמו רבים אחרים באוסף, משתמשים בקסילופון בכדי להגיע אל אזורים בתת מודע שהודחקו בלי שום סיבה נראית לעין. Nobukazu Takemure ממשיך בדיוק מקו "העצבות התינוקית" של אלבומו האחרון. דבנדרה באנהרט מוחה כפיים בעת שהוא מבציר במאזינים להיכנס פנימה כי קר שם בחוץ, ו-World Standard כתבו שיר, שיכול להיות פסקול לחלומותיהם של כל הילדים שלא שהו מעולם בביתו של מייקל ג'קסון.

עם חוברת צבעונית וכיפית בת 32 דפים שמצורפת לאלבום הזה, יש עוד סיבה לרוץ ולרכוש אותו. אז כל ההורים החדשים, עזבו אתכם מקלטות ניו-אייג'יות של דולפינים מזמרים. בשביל לגדל ילד סקרן ובריא בנפשו, שלא יגדל להיות גרורה חסרת מוטיבציה של דור ה-SMS, כדאי לכם להשיג אוזניות טובות, לנגן בהן את האוסף הזה ולהקיף איתן את הבטן ההרה. אולי זה בכלל לא יעבוד, מה לעזאזל אני יודע על גידול ילדים, אבל הנה בשבילכם תירוץ לשמוע את המוזיקה הקסומה הזו. יותר בריא ממטרנה.

אומנים שונים, "Childish Music" (יבוא, Staubgold)