עם כל פרק ופרק שעובר בעונתה השנייה של סדרת הלסביות "ישנן בנות" הולך ומתברר כי התוכנית מספקת חוויה קשה מנשוא לצופה, לא במובן הטוב של המילה. הקושי אינו נובע מאיכות בועטת ובוטה, להיפך. למרות שעצם קיומה של סדרת לסביות כזו אמור להיות חשוב לכל איש ואישה שהייצוג ההומו-לסבי בתרבות קרוב ללבם, הרי שאין מנוס מהמסקנה החותכת שמדובר בתוכנית גרועה ומאכזבת במיוחד. לגבי הטענות שמדובר בתוכנית ממכרת. אולי, תלוי כמובן עבור מי. מחרמנת? שנית, תלוי עבור מי. איכותית? אולי כמו דילדו יד שנייה בשבעים שקל בתחנה המרכזית.
כבר כשעלתה עונתה הראשונה של "ישנן בנות" ברשת שואו-טיים האמריקאית בתחילת 2004, עוררה הסדרה מחלוקת עזה. הסדרה הראתה בצורה גראפית את ניסיונותיהן של טינה ובט להביא ילד לעולם והתמקדה ברומנים הרב מיניים של ג'ני המבולבלת, בהתמודדותה של הטניסאית, דיינה פיירבנקס, עם מקצוע שמחייב את המשך הסתתרותה בארון, במעללי הזיונים של שיין ובעוד שלל קווי עלילה שנתפסו בעין אמריקאית מתחסדת כחתרנים ונועזים, אך היו בחלקם מתסכלים ושמרנים. האופי המתעתע הזה ממשיך גם בעונה השנייה, שהופכת את עלילות הלסבייה לקומונת אורגיות לא קטנה.
אי אפשר להכחיש את תרומתה העצומה של "ישנן בנות" לייצוג הלסבי בטלוויזיה ובכלל. עד עלייתה לאוויר מעולם לא שודרה סדרה המתמקדת באופן בלעדי בדמויות לסביות ובחייהן. בניגוד להומואים, שמשנות ה-90 נחשבו בון טון תרבותי, עיטור ליברלי מחייב וקיבלו סדרה בריטית משלהם וגרסה אמריקאית שנייה אחרי, נדחקו הלסביות הישר לפינה. כשכבר סוף סוף זכו לקדמת במה מינימלית, היה זה תמיד בתפקיד משני כשונאות גברים מתוסכלות ונקמניות, או לחילופין, כדמויות משמימות וחסרות מיניות שכל שאיפתן בחיים מסתכמת בבניית קן משפחתי חם ודביק בתוספת ספרייה של ג'ודית באטלר, תה אורגני ותינוק. רצוי בסדר הזה. "ישנן בנות" הביאה סוף סוף לעולם לסביות תאבות חיים, שאמנם מעוניינות בזוגיות, פטפוטי רחם ופמיניזם, אבל יודעות גם לעשות סמים, לבלות ולהזדיין כל הלילה.
שיח בנות
הישג זה לא הגיע בלי מחיר. חדירתה של "ישנן בנות" לקונצנזוס החברתי היתה כמובן בהתאמתה לסטריאוטיפים נשיים מקובלים ובעידון והשטחת המציאות הלסבית. מעולם לא נראו לסביות כה נשיות, עשירות ובורגניות שישתלבו באופן כה מושלם הישר בקטלוג הבא של איקאה. אין שום דבר מערער, מאיים או מאתגר בלסביות של "ישנן בנות", שהרי אם שיין היא בוצ'ה, אז עברי לידר הוא ג'ון ווטרס. בהתאם, הואשמה הסדרה כבר בעונתה הראשונה בכניעה לתכתיבים גבריים-קפיטליסטיים ובעודף סצנות סקס שנועדו לשמש בעיקר לעידוד רייטינג וזקפת הצופים הגברים. כך או כך, ולו רק בשביל הדיון שעוררה, עצם קיומה של "ישנן בנות" בטלוויזיה הוא פריצת דרך. כל זה טוב ויפה, אבל נדמה שעם תחילתה של העונה השנייה בארץ והזמנתה של עונה שלישית בארה"ב, הגיע הזמן להפסיק לעשות הקלות ל"ישנן בנות". סדרת טלוויזיה אינה רק מקפצה לאג'נדות חברתיות שונות, רצוי שתהיה כאן גם יצירת אמנות, ופה חבורת הלסביות נכשלת כישלון חרוץ. זה לא מחוסר השקעה, אלא מעודף מאמץ.
באמצעות אתרים מושקעים, בימוי מחושב, צילום מוקפד ועריכה מוזיקלית עדכנית מאותתת הסדרה נואשות כי מדובר פה בסדרת איכות שמתעסקת בנושאים שברומו של עולם, ובצורה חדשנית במיוחד. חבל רק שיוצרי התוכנית לא השכילו עוד להבין שלא מספיקה זווית צילום עקומה בשעת זיון כדי להפוך לספקי איכות. לרוב זה רק נראה כמו הגרסה הלסבית הגרועה של "יומן הנעל האדומה".
אבל מילא. מילא הבימוי המיופייף והצילום ה"אמנותי" ומילא שלל הדמויות המרגיזות, כמו ג'ני עם קולה המלחש והשאיפות הספרותיות בשקל, אליס המוסרנית או שיין הפתטית, שדמותה כאילו נגזרה מתוך חוברת ההדרכה "כך תהי דילן מקיי". מעל כל חסרונותיה הניכרים של הסדרה מתנוססים בגאון העלילה השבלונית והדיאלוגים הרדודים. לראות פרק של "ישנן בנות" הוא כמו לשמוע לראשונה שיר של האחיות פיק. כבר באמצע המשפט תוכל להשלים את כל השורה, ולמען האמת, את כל העלילה. בכתיבה סכמטית וחסרת אמינות מינימלית מעיפים כותבי הסדרה מטח של קלישאות ממוחזרות על אהבה, סקס, בדידות וצרכים בפניו של הצופה המתוסכל שקיווה לכתיבה לסבית פרועה וקיבל במקום גרסה חד מינית לרומן של דניאל סטיל.
זה אינו עולם מושלם. לא בטלוויזיה ובהחלט לא במציאות ובניגוד לאשליות שהבועה התל אביבית מטפחת, לסביות והומואים הם עדיין מיעוט מופלה ומדוכא, שזכויות רבות ובסיסיות נשללות ממנו יום-יום גם בישראל וגם בארה"ב. על כן יש לחרוק שיניים, לשנס מותניים ולקוות שהסדרה תשתפר, שכן אם אכן קיים קשר בין ייצוג ונוכחות של מיעוטים בתרבות ובתקשורת לבין מעמדם וקיומם במציאות, אז עדיף ש"ישנן בנות" על שלל מגרעותיה תמשיך לדהור ורצוי עם חוזה סגור לעשר עונות נוספות.
"ישנן בנות", יס פלוס, יום א' 22:45