שמים בקשו רחמים

אחח... איפה הימים שדיסק היה נמשך שלושים ושמונה דקות, ארבעים דקות. כמה ייחלתי לימים הללו בזמן האזנתי ל"קו אדום קו שחור" של ורד קלפטר. יותר משעה של התעללות נפשית ופיזית. אני בטוח שזה עלה לי בכמה חודשים מהחיים. אני יודע שייקח זמן להתאקלם לחיים החדשים שאחרי הדיסק הזה.

אבל אני לא מבקש אתכם לרחם עלי. אני מודע לעובדה שלקחתי על עצמי תפקיד שטומן בחובו לעתים גם את הנורא מכל. רק לחשו הודיה חרישית על כך שנמנעה ממכם החוויה המסרסת הזו. שמרו את נפשותיכן העדינות פן תיפגשנה עם הזוועות. את אשר אני עברתי, אף אדם אינו אמור לעבור. הר הבית בידינו.

מישהו זוכר את האלבום האחרון של דנה ברגר? כן. ובכן, לנוכח כל מה שהתרחש שם, בין הקאה להקאה, הבעתי תמיהה באשר למקום ממנו שלפה אותה רוקרית לשעבר את המנייריסטיות הווקאלית השפופה והמציקה שהוצגה שם לראווה. רבותי, אני מצטער להגיד שמצאתי את התשובה. ורד קלפטר, שכתבה והלחינה את להיטי האשפה של ברגר (וזכתה על כך בפרס תמוז), העניקה לבלונדינית הסודית, כך מסתבר, גם את סודותיה המקצועיים באשר לאיך שצריך לשיר שיר. וזה מדהים. כי באלבום החדש של קלפטר, המניירות (שכנראה מוטבעות בלחן) הן אותן מניירות, ורק קולה של הזמרת מעט (מעצבן בצורה) שונה. זאת אומרת שאם התרגשתם עד דמעות מהטקסטים והלחנים בברגר האחרון, זוהי ההזדמנות לקבל את אותו מוצר, רק בגירסה יותר מחוספסת (זה מה שנדמה לי שקלפטר בקולה המצונן והמוגבל מייצגת).

ברגר וקלפטר, אגב, עשו החלפות בדיסק החדש, כשהפעם הראשונה כותבת לשנייה יצירת מופת ("ציפור"), שהיא אולי (קשה לבחור) השיר הרע בדיסק. טעימה? "זה הגוף החצוף הזה לוקח אותי/ למקומות אחרים/ זה הגוף החצוף הזה עושה לי/ דברים אסורים/ ואם אני קרה זה בגלל שקר לי….". וכן הלאה והלאה.

מלל של ברגר, אם כן. אולם בכל הדיסק שולט סגנון הכתיבה של קלפטר (כל מיני שירים שנקראים "זרות קלה"), שאליו כבר פיתחתי מנגנון הגנה. מה ששובר אותי, ודי בקלות, הם הלחנים הבלתי אפשריים. על העיבוד וההפקה של החבר'ה האלה מופקד גיל סמטנה, שמנסה להוציא משהו מלא ורחב מהדיסק הזה. הבעיה היא שהפקה מקיפה וטיפוסית של רוק אמצע + סימפולים + גיטרות דיסטורשן + כינורות + גיטרות ווא-ווא + רעשים מוזרים + לופים תופים, לא יביאו אותך לשום מקום. אני מניח שכשסמטנה וקלפטר עשו את ההחלטה העקרונית לא להעסיק מתופף (או להקה), הם קיוו למשהו מרענן. למעשה הם הלכו, כמו אחרים, בקיצור דרך משומש לאלבום רוק מיושן ומשעמם.

יש דברים מסוימים שאמורים להזכיר כשכותבים על דיסקים. כמו, נגיד, שברי סחרוף ורמי פורטיס התארחו באלבום הזה.