מייקל ג'קסון, Billie Jean

היום (ב') בערב יוכרע משפטו של מייקל ג'קסון. סוטה פדופיל או סלב קורבן. בית כלא או קאמבק למצעדים. באסה או קלאסה. עצם הבחירה בשיר אחד של מייקל ג'קסון בעייתית. הקריירה הארוכה של "מלך הפופ" מקיפה כל כך הרבה נקודות ופיתולים, שכמעט בלתי אפשרי לבודד רגע אחד. תקופת המוטאון המוקדמת עם האחים למשפחת ג'קסון כללה קלאסיקות פופ-סול-מתוקות-אך-עדיין-Fאנקיות-בטירוף, כמו "ABC" ו-"I Want You Back" (ת'כלס זה אותו שיר). "Off the Wall" (1979), אלבומו הראשון של מייקל כבוגר והראשון עם קווינסי ג'ונס, הוא חתיכת קלאסיקת פופ בפני עצמה ושיא שג'קסון לא הצליח לשחזר מאז. מצד שני, חוסר המודעות העצמית שלו, התגלמות המגלומניה האקסצנטרית, הובילה לאינספור רגעים בהם השמאלץ עלה על גדותיו, והטביע את מאזיניו בשטפון של באסה טובענית.

זה רק טבעי שמי שנהפך למייצג הצלחת הפופ האולטימטיבית יהפוך גם לנמסיס הגדול של כל מי שחושב שמוזיקה "איכותית" ופופ הם שני מחנות נפרדים לחלוטין (כמו מי שלא מזהה שפינק פלויד היא בסופו של דבר גם כן להקת פופ).

על כן כנראה שאין ברירה. אם כבר מטפלים ב'גקסון לא נלך על איזה שיר נידח שיצא רק על 12 אינץ' במהדורה יפנית מוגבלת, אלא נתמודד עם "בילי ג'ין", אולי השיר הכי מצליח של ג'קסון, מתוך "Thriller", האלבום שהגדיר אותו סופית ככוכב הפופ הכי גדול של האייטיז ומעבר ובמקביל הפך אותו לתמהוני נרקיסיסט.

"בילי ג'ין" מתחיל עם תופים ספק-מתוכנתים ספק-מנוגנים (ב-83' תמיד היה אפשר לדעת מה זה מה) ובאס ליין "הולך" שסוחבים על גבם את כל השיר. מדובר בשילוב מנצח שעד היום כובש בקלות כל רחבת ריקודים, אנדגראונד או אוברגראונד. הכינורות שמתווספים אחר כך לא משתלטים על השיר, וצובעים אותו בגוון קודר של פופ-נואר שמתרחק מהתדמית הנקייה של ג'קסון כמרחק מורודור מנוורלנד. אחר כך מגיעים המילים והלחן של ג'קסון (שכתב את השיר לבד ומוכיח שמדובר בכותב שירים מצטיין שלא צריך שכירי חרב שיעשו עבורו את העבודה המלוכלכת), שנכתבו בהשראת נשים שנטפלו אליו ואל אחיו עם תביעות אבהות לתינוקות שלהן. חבל רק שבהגשה שלו הוא החליק במדרונות המניירות הקוליות עם אנקות ה"שנגאו" וה"הי הי הי" שלו.

"בילי ג'ין" היה שיר כל כך חזק, שחוץ מהישגיו המונומנטליים במכירות ובהשמעות רדיופוניות, שבר את מחסום הגזענות של MTV והפך לשיר הראשון של אמן שחור שהוקרן בערוץ בשעות היום. זה השיר שעל גביו שיגר ג'קסון למליוני בתים את הגירסה שלו להליכת ירח, וזה השיר שלצליליו נשרפו שערותיו בפרסומת של פפסי. אם היה צריך לצמצם את כל הקריירה של ג'קסון לשיר אחד, לוותר על כל השאר ולהישאר עם רגע אחד צלול שמשקף את התנהלותו המורכבת, הגאונית אך מופרעת, הטהורה אך אפלה, זהו השיר. קלאסה, חופשי קלאסה.