גוגואים או אג'וקים

זו הייתה תוכנית שמותירה אותך פעור פה, בעיקר מבחינת כמות המילים שניתן לומר עליה (316, ליתר דיוק, לא כולל הסוגריים האלה). עמנואל רוזן, גיא זוהר ויעקב אילון הצליחו להמחיש אתמול עד כמה הפער בין תוכנית מיוחדת, "מבחן המציאות: ירושלים", לעוד משדר שיגרתי מסתכם בטיב העניבה הצבעונית של אורחנו הקבוע אהוד אולמרט.

בתור מה שהוגדר משדר מיוחד עשתה השלישיה לא מעט כדי להוכיח מדוע עבור רוב הישראלים ירושלים היא מקום מתיש. דרך כתבות וראיונות הם בחרו להאיר שלושה נושאים עיקריים: יחסי דתיים-חילוניים, הבעיה הדמוגרפית וחיי הלילה בבירה לעומת המתרחש בתל אביב. חסרה הייתה רק נעימת "ירושלים של זהב" כדי להפוך את התוכנית למושלמת מבחינת עיצוב הקלישאות שבה. גם הגישה, כנהוג בתוכניות מסוג זה, מחייבת לסיים את התבנית הקלאסית באלמנט ההמרה: אורי שטרק, "מלך חיי הלילה של תל אביב", פותח את הביקור בעיר הקודש מצויד במזוודה עמוסה הסתייגות, ומסיים את האירוח נרגש עד דמעות, כיפה לבנה לראשו. ה-ל-לו-יה.

התוכנית אמנם הופקה היטב והוגשה במקצועיות השגרתית של השלישיה, מה שלא מנע את מיעקב אילון להנחות את הכתבה על חיי הלילה משל היה כתב בריטי שמציע לצופיו את ישראל דרך גלויות אקזוטיות: הכוונה היא לרגע בו ציין יעקב כי "בירושלים יש שוטרים וחיילים לצד מקומות הבילוי". יכול להיות שהוא לא ביקר בדיזנגוף סנטר בשנים האחרונות? כי למען הדיוק – אם להם מותר, למה לנו אסור קצת קלישאות – בעידן הכפר הגלובלי הפערים בין כל הערים המערביות הגדולות בעולם כבר כמעט לא ניתנים להבחנה.

60 הקילומטרים שמפרידים בין עיר הקודש לתפוח הזעיר הם עדיין הרבה פחות מהפער המנטלי בין שתי הערים, אבל בכל הנוגע למקומות בילוי, מסעדות ועוינות יהודית-ערבית - ירושלים ותל אביב אינן כה נוכריות זו לזו. המתחרה של האומן 17 הירושלמי הוא סניפו התל אביבי.

כך שיכול להיות שהיה מעניין יותר לבדוק כיצד הפכה עיר יבוס לערש היהדות; לסקור את הגוונים שבין החרדים הירושלמים; להציג את היריבות הסוציו-ספורטיבית המרתקת בין בית"ר להפועל; לברר מהו בדיוק הטיפוס ה"ירושלמי" והאם הוא עדיין חי וקיים; או לתמרן בין חנויות הספרים המיוחדות שנמצאות בעיר. אבל כנראה שאין כמו לראיין את אהוד אולמרט.