"סופרגרופ: מונח שנטבע בשנות ה-60 המאוחרות, המתאר קבוצה של מוזיקאים מיומנים מאוד, שכבר זכו בפרסום או בהערכה בלהקות אחרות או כאמנים עצמאיים. לסופרגרופס יש נטיה לא לשרוד לזמן ארוך, כנראה בגלל הניגוד הטבעי בין האגואים של חבריהן המפורסמים". במקרה או שלא במקרה, ברשימת הדוגמאות למונח בוויקיפדיה מופיעה ראשונה להקת אודיוסלייב.
אי שם בסוף האייטיז הופיעה להקה בשם סאונדגרדן, שעשתה מוזיקת רוק מלוכלכת ובסיסית מעיר לא מוכרת בשם סיאטל. שני דברים בלטו אצלם: הגיטרות הלא צפויות של קים ת'אייל והשירה העוצמתית של כריס קורנל. כמה שנים אחר כך פרץ הגראנג', ולצד נירוונה ופרל ג'ם גם סאונדגרדן התחילו להתפרסם. כריס קורנל אפילו כיכב בתפקיד קטנטן בסרט הדגל של התקופה, "סינגלס" של קמרון קרואו. באותה שנה הוציאה סאונדגרדן את האלבום, שהיה שיאה החייתי והיצירתי - "באדמוטורפינגר" - דיסק אלים ודורסני כמו דחפור די-9 בג'נין. יצירה מוזיקלית חסרת פשרות ומעצורים אותה לא הצליחה או לא רצתה הלהקה לשחזר עוד. שנתיים אחרי זה סאונדגרדן חזרה עם דיסק חדש שכבר כלל את "בלאק הול סאן", הבלדה שזיכתה אותם בתהילת עולם ו-MTV. זאת היתה תחילת הסוף.
כמעט במקביל לפריחתה של סאונדגרדן, נולדה ב-או.סי קליפורניה להקה חשובה לא פחות, רבים יגידו אף הרבה יותר, רייג' אגיינסט דה משין. ב-92' הרביעייה בהובלת הסולן זק דה לה רוחה והגיטריסט טום מורלו, הוציאה את אחד מאלבומי הבכורה המדהימים בהיסטוריה של הרוק - יצירה ששילבה את הזעם הטקסטואלי של הרכבי ההיפ-הופ הפוליטיים כמו פאבליק אנמי ו-NWA, עם רית'ם סקשן עוצמתי עתיר דיסטורשן וגיטרות דורסניות עם סאונדים פורצי דרך. הלהקה היתה חברתית ואנטי קפיטליסטית כמו שעמיר פרץ היה רק חולם להיות. אולי בלי להתכוון כבשה רייג' את ארה"ב, אירופה ואפילו את הרוקסן המיתולוגי שם צעקו כולם ביחד "פאק יו איי וונט דו וואט יו טל מי", והלכו ביום ראשון לצבא.
עם כניסת המילניום החדש ואחרי שלושה וחצי אלבומים, ארז זק דה לה רוחה את החפצים והכעס, וזנח את החברים לאנחות. זמן לא ארוך לפני כן הפציע כריס קורנל עם תקליט סולו בלוזי לגמרי לא רע, ושוב נעלם. עברו עוד שנה-שנתיים והבאז החל: הסופרגרופ של עידן הגראנג' נולדה - קורנל בשותפות עם שלושת פליטי רייג' - וקוראים לה "סיביליאן". איפשהו במהלך העבודה המשותפת העסק התפרק ונולד מחדש בתור "אודיוסלייב". מזל טוב?
כדור בראש
אלבום הבכורה של אודיוסלייב וגם אחיו החדש שיצא עכשיו, "מחוץ לגלות", הם לא אלבומים רעים, אפילו די טובים - הבעיה היא באיזה אמות מידה שופטים אותם. פה בדיוק טמונה גם הבעיה של סופרגרופ. בסך הכל מדובר כאן בלהקת רוק טובה שעושה מוזיקה סמי-כבדה, קצת אמצע-דרכית, עם טקסטים רגישים ומחפשי דרך של קורנל. הבעיה מתחילה כשבכל ברייק, כשהגיטרה-באס-תופים עושים מעברון, אתה נזכר בתפארת רייג' ולבך מתמלא עצבות וגעגועים. גם כששירים ממש בסדר כמו שיר הנושא נותנים גז בפזמון, אתה לא יכול שלא לדמיין איזה מסרים חתרניים היה דה לה רוחה יורה במקום השורות הבנאליות משהו של קורנל. קיבינמט, הסינגל הראשון "בי יורסלף" הוא שיר ממש יפה ומרגש שהיה משתלב טוב מאוד באלבום הסולו של כריס קורנל, אבל קל לדמיין את הפרצוף המשועמם של טום מורלו בעודו מנגן את ליין הגיטרה המלודי והצפוי לאורך הבית, לוחץ על הדיסטורשן בבאסה בפזמון, דופק כרטיס והולך לכינוס הזאפטיסטס במרכז הקהילתי. מורלו, אגב, ממשיך בפעילות פוליטית חתרנית דרך אתר האינטרנט שלו ואפילו הצליח לשכנע את קורנל להופיע עם הלהקה בקובה ולזכות בתואר "הלהקה האמריקאית הראשונה שהופיע בקובה המוחרמת". למרבה הצער, הפוליטיקה נשארת מחוץ לדף המלים, לו אחראי קורנל בלבד.
המסקנה המתבקשת מהדיסק הבינוני הזה היא אחת: תוחזר עטרה ליושנה או במלים אחרות תאוחד רייג' אייגנסט דה משין. עצם זה שאודיוסלייב הצליחה לשרוד שני אלבומים עם הצלחה מסחרית בינונית, שרובה מבוססת על מעריצי שתי להקות המוצא, היא לא פחות מנס רפואי. אפשר לשאוב תקווה מהעובדה שזק דה לה רוחה, שחוץ מכמה שיתופי פעולה חד פעמיים עם די.ג'יי שאדוו ואחרים, לא הצליח להביא את אלבום הבכורה שלו למפעל האריזה כבר כמעט חמש שנים. יש מצב לתסמונת אקסל רוז.
איזו תקופה יותר זועקת ללהקה פוליטית חסרת מעצורים כמו רייג'? זמנים בהם הנשיא בוש שולט בארה"ב ובעולם עם איי.קיו של בבון עם קשיי למידה; בהם ארה"ב נכנסת לעימותים ומלחמות על בסיס מניעים מפוקפקים שנולדו כנראה בחדרי ישיבות של תאגידי הנפט; חיילים אמריקאים משחיתים ספרי קוראן ומתעללים בעצירים; זכויות הפרט בארה"ב נרמסות בתירוץ של איומי טרור וכל זה עוד בלי לגעת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אתה רואה מר דה לה רוחה, יש מספיק חומרים לעוד שלושה אלבומים חדשים של רייג'. לעבודה.