באווירת הגרניקה

מלחמת האזרחים בספרד היא הטראומה בה"א הידיעה של העם הספרדי, ולכן משמשת תדיר את הסופרים הספרדים כבסיס לספריהם, אף אם אלו לא עוסקים במישרין במלחמה עצמה. אבל גם בין אינספור היצירות הללו בולט ספרו הנפלא של מנואל ריבס, "עפרון הנגרים", בזכות יכולתו של הסופר להשאיר את חומר הגלם של המלחמה כיסוד בלבד ושכלולו לכדי סיפור מלא רגש ומסר על ידי הצבת התוכן המרכזי על יסודות אלו. כך, על אף המראה הראשוני, זהו אינו ספר על מלחמת האזרחים, אלא ספר מיוחד וייחודי על אהבה.

במרכז העלילה ניצב סיפור אהבתם של דוקטור דניאל דה ברקה, רופא כריזמטי ומנהיג קומוניסטי של המתנגדים למשטרו של פרנקו, ושל אהובתו מריסה מאיו. סיפור זה מועבר דרך זיכרונותיו מתקופת מלחמת האזרחים של איש בשם ארבאל אשר שירת כסוהר בצבאו של פרנקו. במקביל, בחודשים הראשונים של מלחמת צווה עליו לעקוב אחר דה ברקה, ועל כן הוא היטב מכיר את סיפורו. כך מתהווה עלילה מיוחדת המשלבת בין תאור של המלחמה לתיאור של מערכת יחסים יוצאת דופן, כאשר ארבאל משמש כציר המרכזי ביניהם.

לאורך כל הספר מלווה את ארבאל רוחו של צייר אשר אותו הוציא להורג בזמן המלחמה וכך ארבאל עצמו מתפקד בו זמנית כעוקב ונעקב, אשר מהווה את הצומת של כל מערכות היחסים בספר. עם התקדמות העלילה ולאור הדברים שאראבל לומד מן האנשים אחריהם הוא עוקב ומן אלו שעוקבים אחריו, הוא נהפך למרכז הכובד של תהליך ארוך של השתנות. על גבו צומח המסר המרכזי שמנסה ריבס להעביר לקורא.

עבור ריבס, על אף היותו סופר ואומן המילים, המילים אינן העיקר. בניגוד לאמרה המפורסמת של מרשל מקלוהאן, המדיום עבורו אינו המסר. ריבס מנסה להגיד לנו כי המילים בספר והצבעים בציור אינם אלא המצע להתרחשות האמיתית. כך, כאשר ארבאל תמה על יחסו של הצייר לציוריו, עונה הצייר כי: "התמונות [אינן] חשובות יותר מהמילים. מה שחשוב זה לראות" (עמ' 65). באותו אופן, מסביר דה ברקה את השקפתו הרפואית-פילוסופית לפיה "האנזימים בתאים הם התשתית החומרית של הנפש" (עמ' 119). המסר של ריבס הוא שהעיסוק שלנו בסוג המדיום הוא טפל, והעיקר הוא לשים לב למה שהמדיום נושא עימו. מה שחשוב הוא הרגש העולה מן המילים ומן הצבעים, או הנפש הנסמכת על התאים. החומר והמדיום אינם אלא כלים ליצירת המסר האמיתי. עבור ריבס, כך היא גם המלחמה; היא רק המצע שעליו אפשר לפתח את סיפור האהבה של דה ברקה ושל מריה, המהווה את המרכז האמיתי של הספר. ארבאל אינו נותר חייל פשוט בסוף הספר. מי שהיה הצל של דה ברקה במלחמה, יהפוך בהשתלשלות ספרותית מופתית לדבר אשר מכיל את זכרו, לממשיך שלו, ולנושאם של כלל המצבים הרגשיים הגלומים בסיפורו.

זו אינה רק פילוסופיה, אלא גם המתודה של ריבס כסופר – היכולת שלו להפיק במספר מילים תיאור מדויק ועשיר של התרחשות מנטאלית מורכבת היא יוצאת דופן. האופן שבו הוא מגלף את משפטיו מאפשר להם להיות הרבה יותר מסך המילים המרכיבות אותן. נאמן להשקפה העולה מספרו, ריבס מדגים כיצד שפה היא רק מכשיר, אשר נמדד רק בערך המוסף אשר נוצר מהשימוש בו. ריבס רוצה שנבין כי המחזה האמיתי מתרחש בעצם החוויה ולא בזכות השפה. הקשר הבין אישי, החוויה המודעות, היא תמיד משהו אשר נישא מעבר למגבלות של קודים חברתיים, השתייכות למחנה מסוים וכיוצא באלה. כל אלו הם לא יותר מיסודות לדברים האמיתיים, דהיינו, הרגשות, היכולת להבין, לראות ולחוות באמת.

למרות שלעיתים (נדירות) מתעקש ריבס לציין את הברור מאליו העולה מן הכתוב, נותר ספר זה הישג קסום ונדיר. התעלומה היחידה בקשר לספר זה היא כיצד ספר משובח ורלבנטי כל כך לא נמכר בישראל בעשרות אלפים. בישראל מתוקנת, היו צריך להיות לנו עניין עצום בסיפורי מלחמות אזרחים ושאיפה ללמוד מנסיונם ומזוויות השקפתם של עמים מנוסים מאיתנו. אין טוב מספר כזה, אשר משתמש במלחמה כאקט אוניברסלי אשר נושא מסר אוניברסלי; המסר, דביק אך כה נחוץ, הוא מסר של אהבה חוצת גבולות ושפה. בישראל מתוקנת, אשר זועקת למסר כזה, ראוי ש"עיפרון הנגרים" יעמוד בצמרת רשימת רבי המכר.