גסטון איצקוביץ'

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

בחודשיים האחרונים רוב העבודה נעשתה בבית והתמקדה בבחירות היצירות לקראת התערוכה. באופן כללי, ההעדפות המוזיקליות שלי משתנות לפי תקופות. לאחרונה, יצא שחזרתי לשמוע הרבה טנגו, בעיקר את רוברטו גויאנשה. במהלך הצילומים, הייתי יוצא בבוקר בלי לדעת בדיוק לאן, ומשוטט במקומות די מסוכנים עם הרבה חשש ופחד. בדרך כלל שמעתי באוטו את אהוד בנאי ואת לאונרד כהן. אני מרגיש שבנאי תמיד נמצא במסע וגם באיזשהו דיאלוג עם החלק שנמצא מעלינו ועם האדמה. חשבתי על זה הרבה, כי בשיחות עם המתנחלים עלה נושא הצו העליון והקשר לאדמה שנמצא גם במוזיקה שלו. יש משהו בתקליט האחרון של בנאי, "ענה לי", שהוא מאוד קשה וכואב ומקונן על המציאות המקומית, משהו כמעט כועס. אני רואה את הכאב הזה גם בעבודות שלי.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

ספרים כי בקולנוע החוויה היא תמיד קצרה - באתי, נכנסתי, יצאתי. הספר לוקח אותי לתקופה יותר ממושכת, אני חי את הספר במהלך הקריאה. אני מאוד אוהב את מישל וולבק. הוא זורק לי לפרצוף בלי הרבה פילטרים וברגישות רבה ביקורת על תרבות המערב. הספר שלו "פלטפורמה" מסתיים בפיגוע שמתרחש על חופי תאילנד, והפיגוע הזה הצליח לרגש, להעציב ולהפתיע אותי יותר מכל פיגוע אחר. לצערי, במציאות הבעייתית בישראל, אנחנו נוטים כבר לא להתרגש מדברים כמו פיגועים, קצת התרגלנו לעניין .


איזה דבר היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברחוב מענית בעג'מי, בצד של השכונה הערבית, הרחוב פשוט מלוכלך. הייתי דואג שינקו אותו.

למי היית מכניס מכות?

תראי, אני לא מסוגל להרביץ לשום דבר ולאף אחד, אבל אני פשוט לא סובל מושחתים, בעיקר בפוליטיקה. פשוט עובדים עלינו בעיניים, זו הצגה. אין שום אידיאל. אלה אנשים שמקלקלים את העולם שלנו, אין שם כוונות טובות. הייתי מרביץ לכולם.

מה ההתמכרות שלך?

העבודה שלי. תמיד הייתי טוטאלי בענייני עבודה. אני אוותר על כל דבר חברתי למען עבודה. עם השנים אני נכנס לזה יותר, כי יש לי יותר דברים להתעסק בהם. הייתי גם שמח לחפיסת שוקולד יומית, אם אפשר. ניסיתי להיגמל ולא הצלחתי. אני אוהב שוקולד מאז שאני זוכר את עצמי. כל דבר שיש בו שוקולד מבורך.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

את אהוד בנאי. הוא מאוד מסקרן אותי, אני חושב שהוא עבר תהליך מאוד מעניין בחיים. יש עידון בדרך שבה הוא מנסה להציג את הדברים וזה מה שמעניין אותי. אני חושב שבעבודה שלי אני מזהה עידון שדרכו אני מנסה להציג את הדברים, מבלי לוותר על הביקורת.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

קודם כל, לאורה, החברה הכי טובה שלי שנמצאת באוסטרליה. הייתי רוצה שגם המצולמים בתערוכה יגיעו. אני רוצה שהעבודות יהפכו לאיזושהי מראה שתאפשר לאוכלוסיה הזו לראות את עצמה. הייתי רוצה להעמיד מולם את הביקורת. הדבר שהכי מעציב אותי באותו אדם שחי בהנחלות זה שהוא לא מסתכל על מה שקורה סביבו. מושג ההכחשה מושרש עמוק באוכלוסייה הזו וזה הדבר שהכי מאכזב אותי בהם.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני משתמש באינטרנט ממש רק לדברים שאני זקוק להם, כמו מיילים ועיתונים אם לא הספקתי לקנות. כל בוקר אני עושה סיבוב בוואלה! תרבות ובהארץ. אני לא אוהב אינטרנט. אני אדם שאוהב לדעת איפה הסוף, והאינטרנט זה מנוע ללא סוף, שאי אפשר לסיים. כשאין סוף אני מתבלבל ומעדיף לוותר.

גסטון איצקוביץ' (30), צלם, התעורר לפני שלוש שנים והחליט לצאת למסע בהתנחלויות ארצנו הפורחות. תמיד סיקרן אותו לדעת מה נמצא שם. "החלטתי לבדוק את הנושא ולא להיחשף רק למידע שמעבירים כלי התקשורת", הוא אומר. במשך שלוש שנים הוא הגיע להתנחלויות, שוטט שם ללא תכנון מוקדם והחל לבדוק ולתעד את הנעשה סביבו. בהתחלה את האדמה בלבד, ולאט לאט החל לעסוק גם באנשים שהחליטו להפוך אותה למקום מגוריהם. הוא ביקש מאנשי האזור רשות לצלם אותם והם בחרו את הדרך שבה יתייצבו מולו. הוא רצה לראות איך אותם אנשים שחיים אג'נדה פרטית וסדר יום משלהם מציגים את עצמם, כבני אדם. הוא אומר כי לעתים קיבלו אותו בחשש, לעתים במתח, אך לרוב שיתפו איתו פעולה בשמחה. איצקוביץ' בוחר במודע לצלם את תושבי ההתנחלויות בגוף מלא, בכדי לא לנתק אותם בצילום מהאדמה אליה בחרו להיקשר.

איצקוביץ', שנולד בכלל בארגנטינה, סיים את לימודיו במוסררה לפני חמש שנים, ומאז הוא עסוק בתערוכות קבוצתיות בארץ בחו"ל ובלימוד צילום. הוא הספיק לעלות תערוכות יחיד בגלריה "הגר" שנעלמה לה מהנוף המקומי, במוסררה ובבית לחם. איצקוביץ' מתבונן במציאות היומיומית ומנסה למצוא את הרגע שבו המצולם יצליח להפיג את המתח שהוא חש מול המצלמה, ולתת למצלמה לקלוט את המתרחש סביבה ברגע של נחת. לתפוס ניצוץ שקרוב יותר לאישיות של המצולמים עצמם - כמעט ללא מסיכות.

קשה שלא לחוש אנטגוניזם כלפי המתנחלים המתועדים בעבודותיו. למרות שהוא מנסה למצוא את האדם מאחורי הכתום, לעין קשה לעבור את המחסום שמציבות הידיים השלובות, העמידה החזקה והרובה שתלוי על הגוף, כאילו בהיסח דעת. ואולי זה כל העניין, אולי המסכות הללו בלתי נמנעות. אולי עד ההתנתקות זה יעבור. המסע של איצקוביץ' מחולק ל"פרקים מתוך התנחלות" ו-11 עבודות מתוכו מוצגות בימים אלה במוזיאון חיפה.