כריס מרטין בשטח, בונו במתח

מי היה מאמין: עד לפני כמה שנים היתה קולדפליי לא יותר מאחותה התאומה של טראוויס, שתי הבנות החורגות שנולדו בטעות לרדיוהד. והנה, עוד לא הספקתם להגיד "A Rush Of Blood To The Head", וקולדפליי חוזרת עם אלבום שלישי כשהיא נמצאת במעמד המחייב של הלהקה הכי גדולה בעולם, זאת שעכשיו כולם מנסים לחקות אותה. אמנם במצעד הבריטי הסינגל החדש שלהם קיבל בראש מאיזה רינגטון צפרדעי והגיע רק למקום השני, אבל באמריקה רשמו מרטין ושות' הישג מרשים, כשהיו ללהקה הבריטית הראשונה מאז "הי ג'וד" של הביטלס, שנכנסה ישר לטופ 10 במצעד הסינגלים המקומי. כבוד.

האלבום החדש של קולדפליי, "X & Y", משלים סופית את הטרנספורמציה של קולדפליי מחבורת סטודנטים שוחרי אינדי למכבש אצטדיונים שגם בונו ודה אדג' לא יצליחו לעצור. זה אולי קצת מלחיץ, אבל כריס מרטין יודע להסתדר. בכלל, מה עוד אפשר לומר על הבחור: גם בלונדיני, גם חתיך, גם חננה בחן, גם עושה רושם של אינטליגנט, גם רותם את הצלחתו למטרות נעלות (סחר הוגן וכו') וגם לא מתבייש לדבר בפומבי על בעיות ההקרחה שלו. כאילו אין מדובר באחד מעשירי בריטניה החדשים, אלא בשכן הביישן ממול. אלמלא טעמו הרעוע בנשים, אפשר היה לחשוד בו שהוא מושלם.

האלבום החדש של קולדפליי הוקלט במשך 18 חודשים, וכתבות הפרומו הרבות שנלוו לצאתו מספרות על תהליך הקלטות מייגע שכלל ריבים בלהקה, המון שירים שהושלכו לפח, ודחייה במועד צאתו לאור שהובילה לקריזה בחברת התקליטים שלהם. העטיפה המסתורית בסגנון ניו אורדר, אגב, היא הייצוג הבינארי של הביטוי "X & Y". בגרדיאן הבריטי הסבירו שאם קוראים את הציור הזה בטורים, ומתרגמים כל גוש צבע ל-1 וכל רווח ל-0, זה מה שיוצא.

אהממ, האלבום. קיבלתי אותו לפני שבוע, ואני עדיין מתקשה להביע דעה נחרצת. הוא נשמע מאוד קולדפליי, לפעמים באווירת יו-2, אבל לוקח זמן להתרגל אליו. את ההאזנה הראשונה סיימתי מותש ועם כאב ראש שגם קופסת אדוויל לא העבירה. בהאזנות חוזרות זה היה יותר קל.

יש פה כמה שירים ממש מהממים, בייחוד "Talk", שלוקח ציטוט מ "Computer Love" של קראפטוורק, אות ומופת לאלקטרוניקה חלוצית ומעודנת, והופך אותו להמנון רוק משגע בלי ליפול במלכודות האופס-השתגענו של רדיוהד. גם הסינגל "Speed of Sound" מגלם בתוכו את כל מה שאני אוהב בקולדפליי. "Fix You" מתחיל כבלדת קלידים נוגה, ובהדרגה בונה מתח והופך לקתדרלת גיטרה-תופים מרשימה, עם הרמוניה קולית שיושבת בול. הכל נשמע בטוח בעצמו בדיוק במינון הנכון, ומרטין שר ממש יפה, גם בפלצטואים.

אלא שלצד היציאות הלוהטות הנ"ל יש פה גם כמה שירים שבלוניים, שנמתחים על פני יותר מדי זמן בלי הצדקה של ממש וקצת מנג'סים. זה בסדר גמור שקולדפליי שומרים על הצליל הייחודי שלהם ולא מנסים לברוח מגל החקייניות לטובת איזה פרוייקט היפ-הופ הרפתקני. אבל גם לחתוך בקצוות צריך לדעת, ולשירים של חמש דקות וחצי כבר לאף אחד אין כוח. אז בינתיים נסגור על שלושה כוכבים וחצי, אבל יש מצב שעד שבוע הבא זה ישתפר.

לפני עשור אואזיס היתה בערך מה שקולדפליי היא כיום: ה-להקה ה-בריטית של התקופה. רק שאואזיס נפלה בדיוק איפה שקולדפליי הצליחה השבוע יפה - במבחן האלבום השלישי. "Be Here Now" גילה שאואזיס התנפחה, הסריחה מרוב יוהרה וחשיבות עצמית, והפליצה איזו יציאה הכי לא ברורה, עם שירים שבלי להתבלבל הגיעו לתשע דקות. האואזיסים המשיכו לשחות במיצי האהבה והאבקה של עצמם עוד כמה שנים טובות, ונדמה היה שכבר אפשר להכריז שהבסטה סגורה.

לפיכך, האלבום החדש של הגלגרים הוא בגדר נס. לא רק שמדובר בלהקה היחידה ששרדה בצורתה הטבעית את העשור שחלף מאז מפץ הבריט פופ (אחרי שפאלפ החזירה נשמתה לבורא, בלר נזנחה לטובת הגורילות עד שגרהם קוקסון לא יואיל לחזור ללהקה, וסוויד הפכה לבדיחה עצובה בשנותיה האחרונות, עד שחוסלה לטובת הצמד החדש של אנדרסון ובאטלר); אלא שאחרי יותר מעשר שנים של רוק בריטי מסורתי, מחציתן האחרונות בתור גרוטאה מקרטעת – האחים גלגר הצליחו לחזור עם קולקציית רוק-אנ'-רול ממש על הכיפק. לא יצירת מופת או משהו, אבל לגמרי 40 דקות של כיף.

את המנוני הרוק באורך יומיים שמכוונים לאצטדיון הקרוב למקום מגוריכם הם החליפו בשירי רוק מהודקים יחסית שמתאימים יותר למועדון קטן ושכונתי, וככה, ממרומי העשור הרביעי לחייהם אואזיס נותנים בראש לכל הלהקות הצעירות שמעופפות סביבם על תקן "הדבר הגדול הבא", ושורדות שש דקות בממוצע.

אז כמובן, אין הרבה חדש תחת השמש בממלכת אואזיס - למעט העובדה ששוב נחמד להאזין לשירים שלהם (וגם שהפעם אפשר למצוא על התופים את זאק סטארקי, הבן של רינגו סטאר). עם "ליילה", הסינגל הראשון מהאלבום, הם הצליחו להוציא שוב את אותו שיר בפעם האלף, לדחוף לתוכו את כל הקלישאות שלהם, ועדיין להישמע קצת אחרת. ב"Mucky Fingers" הם פונים למחוזות מוארים קצת פחות, ונותנים בוולווט אנדרגראונד, עם שיר רוק מגוייד יחסית בסגנון "מחכה לגבר שלי" עם מפוחית. עוד שירים נחמדים הם "The Importance Of Being Idle" ו"Keep The Dream Alive", שכתב אנדי בל. שימו לב ללהקה הזאת, יום אחד היא אולי עוד תהיה גדולה.